בתקופה האחרונה חלה עלייה במספר הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים שאיבדו את חייהם או נפצעו מירי של כוחות ישראליים. רק בסוף השבוע האחרון מת מפצעיו עבד אל-נאסר חלאוה, תושב שכם בן 56, בעל לקות שמיעה ודיבור, שנורה באוגוסט במחסום קלנדיה על ידי מאבטחים ישראלים. בשבוע שלפני כן נורה למוות בידי כוחות הביטחון עלי אבו עליא, ילד בן 13 מהכפר אל-מורייר, שספג כדור מתכת מצופה גומי במהלך הפגנה נגד מאחז שהוקם. במאי האחרון נורה למוות בירושלים איאד אלחלאק, בן 32 על הרצף האוטיסטי, שעה שהיה בדרכו לבית ספר המיועד לבעלי צרכים מיוחדים.
שלושת המקרים הללו, כמו מקרים דומים רבים אחרים, התקבלו בישראל באדישות יחסית. מבין המעטים שכן החליטו להתעכב על כך, הרוב שם את משקל הכובד על המוגבלות הספציפית של חלק מהקורבנות, או על גילם הצעיר, אבל במרבית האזורים שבהם מתנהל השיח הישראלי, בוודאי המיינסטרימי, נותרנו שווי נפש.
לאדישות הגורפת הזו נוסף ממד חדש של אבסורד נוכח אינפלציית "הסכמי השלום" עם איחוד האמירויות, בחריין, סודן, מרוקו ובהוטן. ההגדרה הזו – "שלום" – שמפומפמת על ידי בנימין נתניהו ואנשיו, היא שקרית וכרוכה במחירים משמעותיים עבור המדינה. אבל מאדם שנתפס בשנים האחרונות בכל כך הרבה שקרים, אי אפשר לצפות לומר פתאום את האמת כשזה נוגע לדיפלומטיית החוץ של ישראל.
האמת היא שמול כל אחת מהמדינות הללו לא היינו מצויים בסכסוך אמיתי – בוודאי שלא ישיר - ושבמידה כזו או אחרת עם כל אחת מהן ישראל קיימה קשרים מסוגים שונים גם לפני כן.
לנרמול היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות יש היבטים חיוביים. אין ספק שתהליכים כאלה הם בעלי חשיבות כלכלית, תרבותית ודיפלומטית עבור ישראל, ועשויים להיטיב עמה במידה לא מבוטלת. אבל חגיגת החתימות והטיסות לדובאי היא בעיקר הסחת דעת – היא מסיטה את דעת הציבור בישראל מהמציאות בשטחים.
האם שלום הוא קניות בדובאי, או שהוא חתירה עיקשת לעבר סיום העימות עם העם היחיד שעמו אנו באמת מסוכסכים ושאותו אנחנו כובשים באלימות כבר 53 שנה?
חיובי ככל שיהיה נרמול היחסים עם מדינות ערב שונות, הוא כרוך גם בנרמול של הכיבוש, של הסיפוח הזוחל ושל מנגנוני השליטה הדורסניים והאלימים שישראל מפעילה על הפלסטינים בשטחים הכבושים – אלה שגבו את חייהם של עבד אל-נאסר חלאוה, עלי אבו עליא, איאד אלחלאק ואחרים.
אחרי הכל, אם מדינות מוסלמיות חשובות מחליטות לפרק לראשונה את הסדר הדיפלומטי הקיים, שלפיו כינון יחסים עם ישראל יוכל לקרות רק לאחר סיום הכיבוש, ולמעשה מפקירות את הפלסטינים, מה אמורים להגיד אזרחי ישראל שכל חייהם לימדו אותם שהפלסטינים הם האויב?
עימות בין קצין צה"ל לנערים פלסטינים, בשבוע שעבר
התפקיד שלנו כאזרחים הוא לא להתפתות למניפולציות של אדם שעומד תחת שלושה כתבי אישום חמורים, ולהאמין לו שאנחנו "אנשים של שלום" רק כי הוא אומר. אז אמר. אלוהים יודע שזה לא יהיה הניסיון הראשון לו להטעות את הציבור. בבואנו להתהדר בנוצות היונה שנתניהו מפזר כמו קונפטי, עלינו ראשית לשאול את עצמנו - מהו שלום?
האם שלום הוא האפשרות לעשות קניות בגוצ'י דובאי, או שאולי שלום הוא ההבטחה, הידיעה, שחפים מפשע לא יאבדו את חייהם בשם שאיפתה של ישראל לשלוט כאן לנצח בכל מחיר? אולי שלום הוא חתירה עיקשת לעבר סיום העימות עם העם היחיד שעמו אנו באמת מסוכסכים ושאותו אנחנו כובשים באלימות כבר 53 שנה?
ככל שהשלטון בישראל והעומד בראשו מאבדים אחיזה בקודים דמוקרטיים, שוויוניים, מיטיבים ושפויים, כך על אזרחיות ואזרחי ישראל להיאבק באדישות, להרים קול צעקה, ולדרוש שאם כבר נעשה פה שימוש כל כך שכיח במושג "שלום", אז שלכל הפחות נפסיק להרוג בירי חי בני אדם חפים מפשע שמעולם לא היוו סכנה ביטחונית.
- עדי גרנות היא מנהלת פרויקטים במכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
