ישראל עוצרת מלכת ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה. כמדי שנה, ynet העלה את פרויקט "החלל שלי", שמאפשר להדליק נר לזכר אלו שלא ישובו עוד ולספר את סיפורם. להלן מקבץ תיאורים של גולשים על החלומות שנקטעו, האסונות שנצרבו והתהומות שנפערו.
- לפרויקט החלל שלי: הדליקו נרות, כתבו מילים של זיכרון והעלו את תמונות הנופלים
איגור קוואליק - 2006-1980
"אל תדאגו, אני מנסראללה לא אמות". אמר איגור שבוע לפני, במפגש השבועי שלנו "אחריי - נוער מוביל שינוי". אכן קרה הדבר ואיגור נהרג מאש כוחותינו. איגור נהרג בתאריך 9 באוגוסט 2006, כמה ימים לפני סיום מלחמת לבנון השנייה. איגור נהרג בגיל 26, גיל שהוא "זוכה" בו עד היום.
אני זוכר אותנו ילדים בני 17 שנסעו לאילת לחפש קצת "חופש גדול" מהמלחמה והרעש. יום לפני שנהרגת התחלנו להיזכר בך איגור. במסעות, באימונים השבועיים, ברגעים שכל אחד ואחת חוו איתך ובאדם שאתה. היית המדריך הכי שטותניק אבל הכי רציני שצריך, בין המבטא הרוסי שלך לבין כל הישראליות שהייתה בך.
אני לא אשכח את הבוקר הזה - התעוררתי בבוקר לקול החדשות "הותרו לפרסום שמות ההרוגים מלחימות אמש. רב סמל איגור קוואליק ז"ל". התמונה בחדשות הסתכלה לי בעיניים, גרמה לתחושת בלבול וחוסר אונים. הייתה לי מחשבה של ילד בן 17: "תתעורר, אתה בחלום, ביום שני יש לנו מפגש איתו". לאחר שעה של חוסר אונים, קיבלנו טלפון שבישר לנו "כן, זה איגור". הצמרמורת ההיא קיימת גם כשאני כותב את השורות האלה עכשיו.
לאחר כשבוע הגענו לבית ההורים בנצרת עילית. בשונה מכמה ימי זיכרון קודמים, היום אני כותב גם כאבא לשניים. העצב גובר והדמעות מוחזקות - רצית אותנו גברים. אמרת "גברים לא בוכים". נכנסנו אליך הביתה, אבא שלך לחץ לי את היד בחוזקה, אמא הגיעה וחיבקה והם היו עם דמעות בעיניים. אלה לא היו רק דמעות של עצב, אלא גם דמעות של גאווה מכמות החניכים שהילד שלהם הדריך, חינך, לימד.
אביב אלוש שר לאביו של עמית בן יגאל
(צילום: ערוץ כנסת)
אין מרסק מלראות עיניים של הורים שקברו את הילד שלהם. הילד ההוא, כשהוא נולד, היה הרגע הכי שמח בחייהם. הילד ההוא שהם לא ישנו בלילות כי כאבה לו הבטן מגזים או משן ראשונה. הילד ההוא שהם התרגשו כשהוא זחל או הלך לראשונה. הילד ההוא שאמר "אבא או אמא" לראשונה. הילד שהלך לגן, ללימודים, לצבא. אומרים שכשהם קטנים הצרות קטנות, וכשהם גדלים הצרות גדלות.
הורים תמיד רוצים לשמור ולהגן על הילד שלהם. כשילד מקבל מכה, כהורה אתה מרגיש רע שלא שמרת עליו מספיק טוב, אבל מה קורה כשהוא נופל במלחמה ואתה לא יכול לעזור לו לקום בחזרה? איגור, נשארת בן 26. היו לך חלומות, שאיפות, רצונות. מכל זה בחרת להגן ולשמור עלינו. בחרת ללכת לחזית כדי שלנו כאן יהיה טוב יותר, שקט יותר, בטוח יותר. איגור, יהיה זכרך ברוך.
ביום הזה חשוב לזכור את מי שנתנו את החיים שלהם למען המדינה ואת היקרים של הנופלים, שנתנו את הלב שלהם באותו יום שחשוב להם מכל, ולא חזר עוד. תודה לכל מי שהגן על המדינה בגופו, נפשו, חייו. אנחנו תמיד פה לזכור, להזכיר ולא לשכוח שאנחנו כאן בזכותכם. אז בין צ'ייסר לצ'ייסר בחגיגות העצמאות מחר, תרימו להם ותגידו תודה בהצדעה. רק בריאות, אהבה וימים שמחים. יהי זכר הגיבורים שנפלו ברוך.
יעל יקותיאל - 2017-1996
יעלי, ארבע שנים שלא כתבתי לך כי לא הבנתי עד עכשיו שאת לא פה. גם היום אני לא מצליחה להבין את זה. איך היית ופתאום אינך? ואיך העולם מצליח להסתדר בלעדייך?
כשהייתי בבית העלמין, רציתי שמישהו יצעק, שהפרחים יצעקו שאינם יוכלו לצמוח עוד בלעדייך. אבל העולם ממשיך. ואנחנו ממשיכים בחיינו. וגם את ממשיכה. אני מסתכלת בתמונות שלך, ומרגישה את החיוך שלך למרחקים. החיוך שמזכיר לי לחייך. לחייך עבור אחרים. את כולך טוב. אני מתגעגעת.
רועי טל - 2002-1981
הזיכרון שלי מרועי הוא שהוא תמיד בפעילות. תמיד רץ ממקום למקום. לא נח לרגע. הוא לא מהטיפוסים הנחים - תמיד יש מה לעשות, תמיד יש למי לעזור, משימה לבצע. באחד הימים, רועי, איתן, יצחק ואני יצאנו להשתתף במרוץ הנחל המסורתי בבסיס בית ליד. יצאנו מהמוצב בא-רם, והגענו לשפיות של כפר סבא (בית הוריי) מהר.
כמה מהר מגיעים ממקומות של כעס, שנאה ומלחמה למקומות של שקט ושלווה. שם לקח אותנו אבי לארי היקר ז"ל, אחרי שאמא שלי דאגה להאכיל את כולנו (חייבים לאכול לפני מירוץ, לא?) - ונסענו למירוץ.
כרגיל רועי רץ ברוח ניצחון, אנחנו סחבנו במהירות של חלזון. אבל זה רועי - כשאחרים הולכים, הוא רץ. כשאחרים רצים, הוא טס. רועי הוא לוחם - איש צוות, שדואג לכולם לפני שהוא דואג לעצמו. גם במותו, הוא דאג לחבר לגדוד, שלצערנו נהרג לפניו, עודד קורנפיין, ויצא על מנת להגן עליו, בלי לחשוב על עצמו, הוא רץ כדי להציל חבר.
זה רועי. וכך אני זוכר אותו - רץ, כמו הרוח, והוא הפך להיות חלק מהרוח, מהעצים, מהפרחים. הוא נהרג באביב - אז בכל עלה כותרת, בכל אבקן, בכל דבורה וכל ציפור מצייצת, יש קצת מרועי. בזכותו אנחנו כאן, ואנו, ילדינו ומשפחותינו מוגנים קצת יותר.
שחר דוד בנדרקר - 2002-1980
שחר, שמך מסמל את תחילת אור היום. שמך מסמל את הרחקת החושך. שמך מסמל את החיים. לא זכיתי להכיר אותך בחייך, אך זכיתי להכיר אותך לאחר פטירתך בטרם עת. יודע אני שכפי ששמך מסמל את האור ואת החיים, כך עשייתך בשמיים למען החיים, כי כזה אתה. מלח הארץ, גבר משכמו ומעלה, ילד נפלא, אח דואג ומעניק, ובן משפחה נהדר. כך היית, כך הינך, וכך תיחקק עמוק בליבנו, זכרך עימנו תמיד ולעולמי עד. יהי זכרך ברוך.
אליהו נוריאלי - 1975-1951
אלי, אתה חסר לנו. והינה חלפה לה עוד שנה, עוד נר יידלק, אבל הכאב עדיין עצום וגדול עלי. אנחנו מחכים לך. מתי תבוא, מתי תדפוק על הדלת בחיוך ענק ותגיד: "חזרתי כמו שהלכתי, אני עדיין בן 24". אלי, מתגעגעים אליך מאוד, כולם. תנוח על משכבך בשלום ושמלאכי עליון יחבקו אותך לנצח.
רם רכטר - 1973-1950
מאז שהלכת לבלי שוב, אתה תמיד איתי בליבי ובמחשבותיי. לא אשכח איך הערת אותי באמצע הלילה כשהייתי בכיתת כוננות ואתה חזרת לבסיס מהקו. צעקת עלי כמו הרס"ר, וידעת לחקות אותו. אחרי שהתעוררתי וזיהיתי אותך, ישבנו עד עלות השחר יחד ודיברנו. זה היה כיף.
אני לא יודע עד היום איך ידעת שאני נמצא בבסיס שלך, כי זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו שם. אתה היית כבר חייל ותיק, ואני רק גמרתי מקצעות והגעתי לבסיס לאימוני צמ"פ. אני גם לא אשכח איך תמיד כשיצאת לחופשה מהצבא, הרבה לפני שהתגייסתי והייתי מרותק לבית בגלל הפציעה הקשה שעברתי, נכנסת אליי לבקר אותי עוד לפני שהגעת לביתך. לאחר מכן, שבת וביקרת אותי במהלך חופשתך הקצרה.
גנץ נפגש עם אחים ואחיות שכולים
ואז, כשהגעתי הביתה בפעם הראשונה אחרי מלחמת יום הכיפורים ושאלתי את אמא שלי אם היא שמעה משהו ממך, התשובה שקיבלתי ממנה הייתה כמו אגרוף שקיבלתי ממר עולם ישר בפרצוף. ממש נפלתי על הרצפה כשהיא אמרה לי שנהרגת. מיד נסעתי אליך הביתה. אביך היקר ביקש ממני שאשמור על עצמי. היינו דומים האחד לשני, וכשאביך ראה אותי הוא נזכר בך.
אני גם זוכר חודשים מספר אחרי תום המלחמה, שהקריאו את רשימת החיילים שהיו בשבי הסורי. ישבתי מרותק לרדיו וקיוויתי שזה יתברר כטעות וששמך יופיע בין השבויים. השמות הוקראו לפי סדר א'-ב', ומכיוון ששם משפחתך התחיל באות ר', חיכיתי עד כמעט סוף הרשימה. השמות הוקראו באיטיות ואני חיכיתי וחיכיתי.
הייתה לי פנטזיה בעת הקראת השמות ששמך יופיע, ואז אצלצל למספר 03-742-317 (אני עדיין זוכר את מספר הטלפון), אודיע שאני מיד מגיע, אזמין מונית (לא היה לי אוטו) ואסע אליך הביתה ברחוב קיש בתל גנים לבקר את הוריך פרחיה וגדליה ולשמוח איתם. לצערי הייתה זו רק פנטזיה. רם, או רמי כפי שכולם קראו לך, אתה עדיין בליבי ובמחשבותיי, ותמיד תהיה.
שלמה סלמן קוזרי - 1982-1939
בנם הבכור של פרחה ועובדיה, נולד ביום ה' בסיוון תרצ"ט 23 במאי 1939 בבגדד, בירת עירק, ועלה לארץ בשנת 1951. שלמה החל ללמוד בבגדד, וכשעלה והתגורר בירושלים וסיים את בית-הספר היסודי "גאולים". שנתיים נוספות הוא למד בבית הספר המקצועי חקלאי בעין-כרם.
הטקס הממלכתי בערב יום הזיכרון
(צילום: סנטרל הפקות)
שלמה גויס לצה"ל בשלהי נובמבר 1955 והתנדב ליחידה 101, שהקימה אז את גדוד הצנחנים הראשון. שם שירת עם לוחמים שעשו להם שם במלחמות ישראל: מאיר הר-ציון, אריאל שרון, רפאל (רפול) איתן ומרדכי (מוטה) גור. עם שחרורו מצה"ל, החל שלמה לעסוק בספורט האגרוף באגודת "מכבי" תל אביב, והיה אלוף הארץ במשקל נוצה שבע שנים רצופות! כנציג ישראל, הוא השתתף במכבייה הרביעית וזכה במדליית זהב.
עם יחידת הצנחנים, נטל שלמה חלק במבצע קדש וצנח במיצר המיתלה, במהלך שפתח את המלחמה. במהלך הקרבות הוא נפצע ברגליו מרסיסים, ושכב כשישה חודשים בגבס. לאחר החלמתו, עוטר חזהו של שלמה בכנפי צניחה על רקע אדום - אות לצניחה קרבית.
במחצית מאי 1958 שוחרר שלמה מהשירות הסדיר, והחל לעבוד יחד עם אביו בבית החרושת לנעליים שבבעלות המשפחה. בשנת 1963 נשא שלמה לאשה את איבון, ולבן הבכור שנולד להם ניתן השם ירמיהו, על שם קצין החבלה של יחידת 101, ירמיהו ברדונוב, חברו לנשק של שלמה.
בפרוץ מלחמת ששת-הימים היה שלמה בחטיבתו של מוטה גור ששחררה את העיר העתיקה והיה בין הראשונים שהגיעו לרחבת הכותל המערבי והניף את דגל ישראל על הכותל. בקרבות שהתחוללו בהמשך נפצע שלמה בכתפו מיריית צלף. הוא סירב להתאשפז וברח מבית החולים על מנת להצטרף לחבריו הלוחמים, אולם בשל חולשתו הגופנית נשלח לבית הבראה. עקב הפגיעה הזאת נקבעו לו 55% נכות.
נתניהו בטקס יום הזיכרון ביד לבנים
(צילום: ניברן ברודקאסט)
שלמה התעקש על הישארותו ביחידה לוחמת - והצליח. לבנו השלישי קרא דרור, על שם חברו הטוב ומפקדו דני דרור, שנפל לידו בקרבות לשחרור ירושלים. במלחמת יום הכיפורים לחם שלמה בחטיבתו של דני מט (אוגדת אריק שרון), צלח את התעלה והשתתף בכיתור הארמייה המצרית השלישית.
בשנת 1977 עברה המשפחה לדירה מרווחת בבת ים, ובאותה שנה שוחרר שלמה משירות מילואים בחטיבת הצנחנים והוצב בגדוד נח"ל מוצנח. עם גדוד זה יצא שלמה לפעולות ביטחון שוטף לשמירה על גבולות הארץ. בשנת 1980 פתח שלמה, יחד עם אחיו, בית מלאכה משלו לייצור נעליים. בעבודה קשה ומאומצת, בנו השניים עסק לתפארת.
במלחמת שלום הגליל שרת שלמה כנהג נגמ"ש בפלוגה מסייעת לגדוד נח"ל, שפרץ בגזרה המרכזית. ביום ג' בתמוז תשמ"ב 24 ביוני 1982, נפל רב-טוראי שלמה בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית שאול. לאחר נופלו, הוא הועלה לדרגת סמל. שלמה השאיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת, הורים, חמש אחיות וחמישה אחים.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב שר הביטחון: "שלמה היה מוותיקי הלוחמים ביחידה, בעל שמחת חיים. בראש מעייניו בכל מהלך הקרב הייתה הדאגה לחבריו הצעירים ממנו. הוא השרה סביבו ביטחון רב, והיה אהוב על חבריו ומפקדיו".
מפקדו הישיר כתב למשפחה: "שלמה נהפך במהלך הלחימה ל'אבי הפלוגה'. מאחר שהיה ותיק קרבות ומנוסה, הוא נסך שלווה וביטחון על כל החיילים הצעירים אשר הקיפוהו. הוא השכים קום ודאג מראשית היום לקפה ולאוכל, כדי לשמור על מורל הלוחמים. הנגמ"ש עליו נהג היה 'נגמ"ש המורל', ובזמן הפוגה, מרבית הפלוגה הייתה מתרכזת סביבו כדי לשאוב עידוד והרגשה טובה". בן 43 שנים היה שלמה בנפלו.
גדעון רובינפלד - 1973-1938
לא פעם אני משתעשע במחשבה מה היה קורה אם אבא שלי היה מגיע לכאן פתאום, ככה מן הריק שבו הוא נמצא מאז 19 באוקטובר 1973 (אבא שלי הטמיע בי את המחשבה המדעית: אם משהו לא מוכח אמפירית הרי הוא לא קיים. אז עד שיוכח אחרת, אחרי המוות יש אך ורק ריק). הוא בטח ישים לב לשינויים שחלו מאז שעזב במפתיע.
יש אמנם דברים שנשארו כמו שהיו - סטקיית אסא, למשל. סועדים ממשיכים לפקוד את המקום ולהזמין לבן או בקר בפיתה, אבל, ולזה אבא שלי ישים לב, כולם, צעירים כמבוגרים, נשים וילדים, מחזיקים ביד מכשיר בגודל של פנקס, מביטים בו, מדברים אליו ומקישים עליו מדי פעם.
לאחר הסברים מלומדים מצדי, אבא יבין שמדובר בעצם במכשיר טלפון חדשני, שלא רק שאינו מצריך חיבור לשקע בקיר כדי להשתמש בו, אלא שניתן פשוט להיכנס לחנות, לקנות אחד כזה ומיד לדבר בו. בלי המתנה של כמה שנים כדי לקבל קו. "אבל זה לא הכל", אמשיך ואפרט: "המכשיר הפלאי הזה, (שאגב, נקרא 'פלאפון'), משמש גם כמצלמה, טייפ-ריקורדר לעת מצוא, והכי חשוב - הוא מחובר לרשת תקשורת חובקת עולם הקרויה אינטרנט.
"והאינטרנט הזה", אספר לאבא, "הוא בעצם מאגר אינסופי של מידע: כל דבר שניתן להעלות על הדעת. אם אתה מעוניין לקרוא מאמר עדכני מירחון רפואת העיניים האמריקאי בנוגע לניתוח השתלת קרנית חדיש שאך הסתיימו ניסוייו - אין בעיה. חדשות, אבל לא כאלה שהתרחשו אמש אלא משהו שקרה לפני שניות מעטות - יופיעו מיד בדף המיועד לכך.
וזה לא הכל: יש גם אתר (כך קוראים למסכי האינטרנט) שמשתף מיליארדי אנשים מסביב לגלובוס, בו כל אחד ואחד יכול להביע את דעתו על כל נושא שעולה על רוחו, גם אם אין לו שום ידע בנושא. אין אחראי על אותו אתר שנקרא בפשטות 'פייסבוק'. הכל מכל מתפרסם שם, וכל אחד יכול לקרוא ולכתוב מה שירצה ככל שיחפוץ. ווקס פופולי ממש, קול העם!
והנה רצה המקרה, ובאותו פייסבוק, בסניף בישראל, זכה לאחרונה בפרסום חובש צה"לי שהוציא להורג שבוי פצוע לעיני המצלמה. "ההיפך ממה שאתה עשית שם בסיני, כשהגשת עזרה לטייס המצרי שמטוסו הופל", אוסיף. "אותו חובש הוכתר מיד כגיבור ישראל החדש, כזה הראוי לצל"ש!".
"אמנם הוא נשפט על-ידי הצבא, אבל כל מי שחשב שאותו מוציא-להורג-ללא-משפט ראוי לעונש על מעשהו הלא מוסרי, והתבטא באותו פייסבוק על כך, הוכתר מיד כבוגד וזכה למטר נאצות שהדעת אינה מקבלת". בשלב זה ארגיש שהעמסתי על אבא שלי יותר מידי ואשנה את הכיוון.
"אבל לא הכל שלילי" אוסיף. "הנה, לחלק לא מבוטל של מחלות הסרטן יש היום טיפולים ותרופות המרפאות כליל את המחלה! למשל: לימפומה בירקיט, סוג אלים של סרטן שמכל הילדים בעולם דווקא חלה בו בני, נכדך הצעיר, שאותו לא יצא לך להכיר (בנוסף לחמישה נכדים נוספים). אייל היום בכיתה ה', בריא לחלוטין, ואפילו עבר ניתוח קל באחת מעיניו. חבל שאתה לא כאן לייעץ", איאנח.
אם היו שני דברים שאבא שלי אהב מאוד, אחרי המשפחה והעבודה, אלה המכונית שלו וסיגריות. בימי שישי הייתי עוזר לו לשטוף (עם דלי, חבל על כל טיפה) את הפולקסווגן 411 האדומה, לעבור על הפח הגרמני המשובח עם ג'ילדה מעור צבי ולבסוף להיכנס לאוטו, לשבת במושב הנהג ולשחק עם מוט ההילוכים.
אבא שלי היה עומד לצידה של המכונית, וככל הנראה מעשן סיגריה. כך נהג בכל מקום, בבית, עם הילדים, במרפאה ובבית החולים. עכשיו אני מספר לו על ההתקדמות בעולם הרכב: "בעוד פחות מעשר שנים יסתובבו בכבישים מכוניות היודעות לנסוע לבד, ללא נהג. הטכנולוגיה כבר קיימת, ממתינים רק לרגולציה", אני מסביר בהתלהבות.
"והמכוניות של היום - עם שכלולים שיכולת רק לחלום עליהם: מערכת ניווט שמדברת בקול אנושי, בלימה אוטונומית במקרה של סכנה, מצלמות לצורך נסיעה ברוורס ומה לא!". ואני מסייג: "אבל לנסוע מראשון לתל אביב בבוקר לוקח מעל שעה, כל המדינה היא פקק אחד גדול. ולי - תופתע לשמוע - אין בכלל מכונית".
ובקשר לסיגריות, שעליהן אמר לפני שגויס ביום כיפור שכנראה לא יהיו אלה שיהרגו אותו, "לא מעשנים יותר במקומות ציבוריים. לא בבתי חולים, לא בקולנוע, לא באוטובוס ואפילו לא במטוס. עד כדי כך". העולם השתנה, אין מה לומר.
48 שנים עברו מאז ראיתי את אבא שלי. רוב חיי עברו עלי בלעדיו. בני היום בן 12, מבוגר יותר מהגיל בו איבדתי את אבא שלי. יש לי מעט מאוד זיכרונות מאז, אולי כמה שברירי זיכרון, וגם אלה מיד שנייה. החיים המשיכו וממשיכים, כמאמר הקלישאה הכל כך נכונה. כואבת, אבל נכונה.
