1. בחירות 2021 בחברה הערבית היו שונות באופן דרמטי מכל מערכת בחירות אחרת ב-72 שנותיה של ישראל. אזרחים שבמשך עשרות שנים פקפקו באפשרות שההליך הדמוקרטי ישפיע על חייהם, נשאבו לאורך שבועות ארוכים למאבק פנימי קשה בין שני מחנות עיקריים: הראשון דתי ושמרני, שבראשו הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית באמצעות הרשימה הערבית המאוחדת (רע"ם); והמחנה השני חילוני, ליברלי ולאומי, ואותו הובילו התנועות שנשארו ברשימה המשותפת.
המאבק נסוב הפעם על נושאים כמו הפרדת הדת מהמדינה, מעמד האישה והקהילה הלהט"בית – תחומים שעד לא מזמן כמעט לא נכחו בשיח הציבורי בחברה הערבית בישראל. הם נתפסו כעניינים משניים, שלא לומר מותרות אינטלקטואליים, לנוכח העיסוק בסוגיות הקיומיות הקשורות בזכויותיו של הציבור הערבי, ובראשן זכות קיומו על אדמתו.
הציבור היהודי לא היה ער לעומק הוויכוח בנושא הלהט"בי, זה שלכאורה פיצל לבסוף את הרשימה המשותפת. מדובר היה במחלוקת מלאכותית אבל היא הצליחה להלהיט את הסכסוך בין שני המחנות, כשאת תפקיד שדה הקרב מילאו הרשתות חברתית, ואף אחד מהצדדים לא בחל בשום אמצעי כדי להכפיש את השני. הוויכוח הזה חשף על הדרך פערים נוספים בחברה הערבית, למשל בענייני אמונה, דת, מנהגים חברתיים וחיי היומיום.
רע"מ מאמינה שתגיע להישגים מהירים, אלא שאם הצעד ייכשל – היא תישא באחריות כפי שנשאו האחים המוסלמים במצרים, אחרי ניסיונם הזריז והבלתי מחושב להנהיג את העם לפי רוחם
2. ניתן לנסות להקביל בין הבחירות בשבוע שעבר בחברה הערבית, לבין הבחירות הדמוקרטיות הנדירות שהתקיימו במדינות ערב: הזרם הדתי מנצח או לכל הפחות מגיע להישגים משמעותיים. כך היה במצרים לאחר נפילתו של חוסני מובארק, כשהאחים המוסלמים עלו לשלטון. כך קרה גם באלג'יריה (לפני האביב הערבי), בתוניסיה, בלבנון וברשות הפלסטינית. אצלנו זכו שלוש המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת לשישה מנדטים, ורע"מ לבדה לארבעה. אילו חיו האזרחים הערבים של ישראל במדינה משלהם, ייתכן שההישג של האיסלאמיסטים היה גדול אפילו יותר.
3. כשם שהממסד הישראלי-ציוני טרם גיבש גישה סופית להתמודד עם האזרחים הערבים, גם הערבים עצמם לא גיבשו דרך מושכלת ומוסכמת להתמודד מול המדינה שהם מחזיקים בתעודות זהות שלה: האם לנסות להשתלב בחברה שלא מעוניינת לשלב אותם? או להחרים את הבחירות שלה?
בבחירות הקודמות התמקדו הנציגים הערבים בהפגנת נוכחותם, במעין אתגר למדינה שממשלותיה הזניחו את האזרח הערבי במשך 70 שנה. זה לא תורגם להישגים בנושאים הדחופים כמו בעיית האלימות, הדיור, האדמות, חוק קמיניץ, חוק הלאום, היעדר התקציבים ושילוב הערבים במוסדות המדינה. אולי בגלל פרק הזמן הקצר, אולי בגלל שהממסד עדיין לא היה בשל לכך.
ד"ר אחמד היבילוואקום הזה נכנסה הפעם התנועה האיסלאמית המיוצגת על ידי רע"מ ומנסור עבאס. דווקא הם אלה שדוחפים לפריצת דרך שתהפוך את האזרחים הערבים לשחקנים משפיעים בפוליטיקה הישראלית, עד כדי שותפות עם מפלגת השלטון ללא התחשבות בעמדתה לגבי הסוגייה הפלסטינית.
בגישה פרגמטית זו מאמינה רע"מ שתגיע להישגים טובים ומהירים. אלא שהיא לוקחת על עצמה אחריות גדולה, ואם הצעד ייכשל – היא תישא באחריות כפי שנשאו האחים המוסלמים במצרים, אחרי ניסיונם הזריז והבלתי מחושב להשתלט על מוסדות המדינה ולהנהיג את העם לפי רוחם.
- אחמד היבי הוא ד"ר למתמטיקה וסופר. לשעבר מרצה במכללה הערבית לחינוך בחיפה ומכללת בתל חי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
