בשנתיים האחרונות מנסה בית המשפט העליון בכל כוחו לאחוז בחבל משני קצותיו. מחד, לעמוד כחומה בצורה מול חקיקה אנטי-דמוקרטית והרעלת כל חלקה מקצועית וממלכתית בשיקולים פוליטיים; לנסות לתפקד על תקן מערכת ההנשמה של מוסד הכנסת, ופעם אחר פעם להתעקש על הפרדת הרשויות כדי לחזק את הפרלמנט כרשות המכוננת והמחוקקת. מאידך הוא מנסה לשמור על "איפוק שיפוטי" מול הרוחות הרעות המנשבות מכיוון בית המחוקקים לכיוון מערכת המשפט, לרסן את שבט הביקורת, "לשחק את המשחק" עם הפוליטיקאים, ולנשוך שפתיים, כנראה, גם מתוך תקווה שקרב היום שבו הדמוקרטיה הישראלית תחזור לידי קברניטים שיכבדו אותה.
מקריאת החלטת בג"ץ מיום ראשון, הקובעת שתיקון "חוק יסוד: הכנסת" והגדלת תקרת התקציב ההמשכי מהווה שימוש לרעה בסמכות המכוננת של בית המחוקקים, נדמה שהחבל נמתח קצת יותר מדי.
הגיעו מים עד נפש ושופטי העליון הצהירו חד-משמעית בפסק דינם : די. לא משחקים יותר. לא ניתן לחנוק ולהשתיק את הרשות השופטת עם D9 וציוצים בטוויטר, לא ניתן לדרוש שתיקה ממלכתית מן הגוף שתכליתו היא הגנה על הממלכה מעצמה. הטענה שבית המשפט "לא ישים עצמו בנעלי המחוקק", שבאמצעותה הכשירו שופטי בג"ץ אינספור מחדלים דמוקרטיים, כמעט והפכה, הלכה למעשה, את נעלי המחוקק לעליונים על החוק.
כמעט ניתן היה לשמוע את נפילת האסימון בבית המשפט העליון. זהו אותו בית משפט שהכשיר, פה אחד, בכשרות הגבוהה ביותר שיש, בג"ץ, אי-התערבות בשיקול דעת הכנסת שמטיל מלאכת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. השופטים החליטו כך בין אם קצה נפשם, בין אם הבינו שכשנותנים את האצבע לוקחים את כל היד, ובין שהבינו שפסיקות מרוסנות הן מדרון חלקלק שתהום פעורה למרגלותיה ושלטון החוק עומד לפתחה.
אותות המצוקה, גם אם אין זה ניכר, כבר מחלחלים, ורעש הבליסטראות של שוחרי רעת שלטון החוק רועם. לא בטוח כמה זמן הם יחזיקו מעמד, כי גם אבנים שחקו מים
העליון קבע שלא יעלה על הדעת שהכנסת תזייף חוקי יסוד שאינם חוקי יסוד כלל, ובית המשפט רק ינזוף ויזהיר בנימוס. לחוק יסוד במדינת ישראל יש מעמד על. לא הכותרת "חוק יסוד" מזכה אותו במעמדו זה, אלא המשמעות הניתנת לו: חוק המבסס ומעגן את המושכלות והאדנים שעליהם נשענת החברה הישראלית המגוונת. הוא מקנה זכויות, סולל דרכים לכינון ותפקוד מוסדות השלטון ומהווה את תשתית החוקה העתידית שאנו אמורים, יום אחד, לכונן.
זה שרק תקראו לחוק "חוק יסוד" לא באמת יהפוך אותו לכזה. לא התואר הניתן לחוק מגדיר אותו אלא מהותו: האם הוא משתייך לסדרת החוקים המפוארת המגדירה אותנו כחברה? או שהוא עוד אמצעי ציני לצבור יתרון פוליטי? לכן גם התערבות בו היא לא באמת "הפיכה שלטונית".
חוקה יכולה להשתנות כפי שאומה משתנה, אבל אסור להתאים אותה מחדש לצרכים הפוליטיים היומיומיים. החוקה האמריקנית, לדוגמה, תוקנה 27 פעמים בלבד מאז נכנסה לתוקף ב-1789. פה, חוקי היסוד עברו רק לאחרונה עשרות ניתוחים פלסטיים כדי להתאימם לפרצופה של הממשלה הנוכחית, בהרכב הנוכחי.
זה לא מעט מדי, אבל ייתכן שקצת מאוחר מדי. הפוליטיקאים של היום – חלקם עומדים בראשות המוסדות הממלכתיים ביותר בכנסת ובממשלה - כבר הרשו לעצמם לחצות את הרוביקון. מבחינתם שלטון החוק, שופטי העליון וכל מערכת מקצועית שאמורה לרסן אותם הם גופים זרים שיש להחליש ולפרק.
רויטל סויד באולפןצילום: טל שחרגורמים רבים במערכת הפוליטית הציבו לעצמם בשנים האחרונות את פירוק בג"ץ כיעד – חלקם כדי להכשיר חקיקה אנטי-חוקתית, אחרים כדי לחבל באמון הציבור במערכת המשפטית ולחמוק ממשפט. במתקפות הללו נפלו חללים רבים ואיבדנו עוגנים דמוקרטיים חשובים. את אמון הציבור במערכת הפוליטית מחד ואת אמון הציבור במערכת המשפט מאידך. נראה שבג"ץ עולה להתקפה כדי לשמור על הגחלת עד שתשוב היציבות.
אותות המצוקה, גם אם אין זה ניכר, כבר מחלחלים, ורעש הבליסטראות של שוחרי רעת שלטון החוק רועם. לא בטוח כמה זמן הם יחזיקו מעמד, כי גם אבנים שחקו מים.
- עו"ד רויטל סויד הייתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
