בנימין נתניהו רוצה שיזכרו אותו ואת מורשתו כ"מגן ישראל", כך הוא אמר לפני חמש שנים בריאיון לרשת CNN, וניכר היה שזה באמת מה שחשוב לו. אבל הרקורד של נתניהו כראש ממשלה לא מאפשר לו להתהדר בתואר הזה.
אמנם אפשר לומר שרוב הזמן תפקודו של ראש הממשלה נתניהו, כמקבל החלטות ביטחוניות וכקברניט ביטחוני, היה טוב ואפילו טוב מאוד. הוא היה שקול, נועז וזהיר במינונים הנכונים. הוא הפיק לקח מאירועי הדמים שפרצו ב-1996, בקדנציה הראשונה שלו בתפקיד, בעקבות הוראתו לפתוח את מנהרות הכותל, בניגוד להמלצת שב"כ. מאז הוא נמנע בעקביות מלהסתבך במלחמות ועימותים לא נחוצים. הוא היה בקיא בחומר המודיעיני והצבאי, הבין מהר, וידע להתמקד בחשוב ולא בטפל.
אבל פעם אחר פעם הוא כשל באותם מקרים ותקופות שבהם החלטותיו בענייני ביטחון היו מושפעות משיקולים אידיאולוגיים או משיקולי הישרדות פוליטית. היו גם מקרים רבים מדי שבהם הצורך הנואש שלו לזכות בהערצת הציבור ובהכרת התקשורת בגדולתו ערפל את החשיבה הביטחונית העניינית שלו.
אפשר לומר שההישגים העיקריים של נתניהו היו בתחום ההחלטות הטקטיות, כשאישר מבצעים נועזים של המוסד וצה"ל. הכישלונות העיקריים שלו היו בתחום האסטרטגי.
ההישגים והכישלונות במאבק נגד הגרעין האיראני
חשוב להבהיר, בנימין נתניהו ניחן בחשיבה אסטרטגית, ביכולת לראות רחוק ולתעדף איומים שצריך להתמודד איתם מיד. הוא אמנם לא זיהה ראשון את האיום האיראני, קדמו לו ראשי הממשלה אהוד ברק, אריאל שרון, ואהוד אולמרט, אבל נתניהו הבין את מהות האיום ועוצמתו, וכי צריך להתמודד איתו לא רק באמצעות מבצעים חשאיים, אלא גם במישור התודעתי והתקשורתי הבינלאומי.
הוא היה המדינאי הישראלי שפתח חזית של דיפלומטיה ציבורית פומבית במערכה נגד התגרענות איראן, והודות לו, ולשר הביטחון אהוד ברק, נרתמה הקהילה הבינלאומית, ובעיקר ארה"ב, לעיכוב ושיבוש תוכניות הגרעין הצבאי והטילים של איראן.
גם הכישלונות הגדולים של נתניהו היו בנוגע לאיום האיראני. פעמיים הוא תכנן ורצה לתקוף באיראן, אך לא הבין שהתקיפות שתוכננו והיו אמורות להתבצע, גם ב-2010 וגם ב-2012, לא היו בשלות מבחינה צבאית, וגם אם היו מצליחות - הן לא היו משרתות את התכלית, שהיא הסרת איום הגרעין האיראני.
אם התקיפות היו מתבצעות ומצליחות ללא סיוע אמריקני, איראן כבר מזמן הייתה מתאוששת, והייתה לה לגיטימציה להחזיק בנשק גרעיני, אחרי שהותקפה על ידי ישראל. אהוד ברק הבין את זה אז וירד מתוכניות התקיפה, מיד כשהבין שממשל אובמה מתנגד נחרצות.
אולם התעקשות נתניהו על התקיפה הביאה לישראל הישג חשוב – ההכנות שצה"ל עשה לקראת תקיפה באיראן הן שגרמו לארה"ב ולאו"ם להטיל סנקציות חמורות על איראן, שהביאו אותה אל שולחן המשא ומתן במטרה להסירן, ולבסוף גם להסכם הגרעין עם המעצמות שנחתם ב-2015. בלי איום בתקיפה ישראלית אובמה היה מניח לאיראנים להעשיר אורניום ולצפצף על הקהילה הבינלאומית, ממש כפי שעשתה ועושה צפון קוריאה.
אבל נתניהו, כדרכו, בעט בדלי המלא שהשיג. הוא עשה שגיאה אסטרטגית חמורה כשהחליט, בעצת ידידיו הרפובליקנים, לצאת לעימות ישיר, גלוי ומתוקשר עם ברק אובמה. שיאו של העימות הזה, שאת נזקו לביטחון ישראל אנו חווים גם בעצם ימים אלה, היה הנאום המעליב שנתניהו נשא בקונגרס האמריקני בהזמנת הרפובליקנים, נגד הסכם הגרעין עם איראן. אובמה וסגנו ביידן לא שכחו ולא סלחו, והסכם הגרעין בין איראן למעצמות קם ונהיה על אפו וחמתו של נתניהו.
נתניהו צודק שההסכם גרוע, אבל האיראנים צייתו לו, וזה עיכב והאט מאוד את המרוץ של איראן להעשרת אורניום ולפיתוח מנגנון הנפץ. אבל נתניהו לא שקט ולא נח, וכשהפציע דונלד טראמפ בבית הלבן נתניהו שכנע אותו לפרוש מהסכם הגרעין. טראמפ עשה כפי שייעץ לו החבר מירושלים, וכתוצאה ישירה מכך איראן קרובה היום למעמד של מדינה "סף-גרעינית" מאשר הייתה אילו לא פרשה ארה"ב מההסכם.
האיראנים פשוט ניצלו את הפרת ההסכם האמריקנית כדי לבצע סדרת הפרות-גמול שקידמו אותם כברת דרך גדולה לעבר הנשק הגרעיני. כיום יש להם חומר בקיע לכארבע פצצות וצנטריפוגות חדישות המעשירות אורניום במהירות של פי 10 מהצנטריפוגות הישנות שהורשו להחזיק בהסכם הגרעין. הם כבר מפעילים צנטריפוגות חדישות מדגם IR-4 ונמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים בדגמים IR-6,8 ועוד מעט 9.
גם אם ממשל ביידן יצליח לשכנע את האיראנים לוותר על היכולות החדשות שצברו הוא כבר לעולם לא יוכל לקחת מהם את הידע שצברו. כל זאת מפני שנתניהו התעקש לשכנע את ידידו חסר ההבנה בענייני ביטחון ואסטרטגיה בבית הלבן לפרוש מהסכם הגרעין.
ההישג העיקרי של נתניהו בהקשר האיראני היה חשיפת ארכיון הגרעין, שהמוסד הצליח לגנוב מתחת לאפם של האייתולות ולהביא אותו לישראל. החשיפה הזאת היא הגורם הישיר ששכנע סופית את מנהיגי אירופה וארה"ב שתוכנית הגרעין של איראן נועדה להשגת נשק גרעיני ולא למטרות שלום כפי שטוענים האיראנים.
הקהילה הבינלאומית גם משוכנעת כעת, במידה רבה הודות למאמצי הדיפלומטיה הציבורית של נתניהו, כי משטר האייתולות הפנאטי-דתי-שיעי הוא סכנה לעולם כולו ולא רק לישראל. כאמור, נתניהו היה הפרזנטור האולטימטיבי של האיומים הנשקפים לישראל מהציר השיעי-רדיקלי ומי שזיהה ראשון והבין שנגד האיום הזה צריך לנהל מאבק תודעתי מתוקשר, ולא רק באמצעות שיחות עם מנהיגים בחדרי חדרים ומבצעים חשאיים.
הוא הציג את המרוץ של איראן לפצצה בעצרת האו"ם, ולמרות הלעג שהפרזנטציה הזאת גררה, היא ללא ספק השפיעה על עמדת הקהילה הבינלאומית בשאלה האיראנית. אבל השורה התחתונה היא שנתניהו לא רק שלא הצליח לסכל את תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית, אלא שגרם בעקיפין לקידומה, ועל הדרך "הצליח" לכרסם אנושות ביחסים עם ארה"ב – אחד העמודים המרכזיים שעליהם נשען הביטחון הלאומי של ישראל וביטחון אזרחיה.
שגיאות שעלו לנו בדם ובמשאבים
הכישלונות הגדולים של נתניהו כקברניט ביטחוני היו בהקשר הפלסטיני. במרבית צמתי ההחלטה החשובים הוא העדיף את אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה ואת הבייס הפוליטי שלו בימין על פני ביטחון אזרחי ישראל. לא שנתניהו טעה בהערכת ההיבטים האסטרטגיים הקיומיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא הבין מצוין הן את שורשי הסכסוך וגם את המתווה הפרגמטי שבאמצעותו אפשר לנהל ואולי אפילו להסדיר את החיים בצל הסכסוך עד שיהיה אפשר לפתור אותו בהסכם שלום עם הפלסטינים.
עדות לכך הוא הנאום שנשא נתניהו באוניברסיטת בר אילן ביוני 2009. הנאום הזה היה משנה סדורה ריאליסטית, פרקטית ומרחיקת ראות שכמותה לא שמענו מראשי ממשלה קודמים להוציא דוד בן גוריון, ואולי אהוד ברק.
אבל כשנדרש לקבל החלטות בכובעו כקברניט ביטחוני, נתניהו עשה פעם אחר פעם שגיאות שעלו לנו בדם ובמשאבים. אם את פתיחת מנהרת הכותל בקדנציה הראשונה שלו אפשר היה לייחס לחוסר ניסיונו, הרי שאת הטיפול בחמאס בעזה בעשור האחרון אי אפשר לתאר אלא ככישלון מהדהד.
נתניהו לא הבין עד כמה נפיץ ומסוכן הוא המרכיב הדתי בהוויה הפלסטינית בכלל, ואצל החמאס בפרט. זאת הסיבה שהממשלות בראשות נתניהו התרשלו בניהול מרקם החיים במזרח ירושלים ונמנעו מלרסן את הלהט המשיחי של קיצונים יהודים שהתעקשו להפר את הסטטוס-קוו בהר הבית ובמסגד אל-אקצא.
נתניהו אישית נכשל שוב ושוב בהחלטות שגויות כשנאלץ לכבות שריפות ולנהל משברים שהתחילו כפרובוקציות איסלאמיסטיות-פלסטיניות בירושלים ובאל-אקצא. המשברים האלה, כמו משבר המגנומטרים ב-2015 או משבר שער שכם לפני חודש, התפשטו וגבו מחיר דמים מאזרחי ישראל והעכירו את היחסים עם ירדן ומדינות ערביות אחרות.
אבל החמור ביותר היה כשנתניהו טיפח את שלטון חמאס בעזה, והתעקש לסייע לארגון לשרוד בשלטון, למרות שפעל נגד תושבי עוטף עזה, ובאמצעות הכסף הקטארי. גרוע מזה. נתניהו, במודע, איפשר לזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני להתעצם כמעט באין מפריע ב-7 השנים שחלפו מאז מבצע "צוק איתן". את התוצאות חווינו על בשרנו במבצע "שומר החומות".
בה בשעה נתניהו התייחס בזלזול ובגסות מעליבה אל הרשות הפלסטינית ואל מחמוד עבאס העומד בראשה. זאת חרף העובדה שאבו מאזן מתנגד לאלימות ולטרור, ולא רק מן השפה ולחוץ, וחרף העובדה שמנגנוני הביטחון שלו משתפים איתנו פעולה במניעת פיגועים ובמניעת השתלטות חמאס על יהודה ושומרון.
נכון, אבו מאזן ואנשיו אינם ציונים, רחוק מזה. הם דוחים כל הזדמנות להגיע לפשרה ומנהלים נגדנו, בהצלחה לא מבוטלת, מלחמה מדינית בזירה הבינלאומית במטרה לשלול את הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל. אבל אבו מאזן והרשות הפלסטינית מוכנים לדו קיום איתנו בתנאים מסוימים, בעוד שחמאס שולל מכל וכל את קיומה של מדינה יהודית בין הנהר (הירדן) לים (התיכון).
נתניהו טיפח את חמאס בעזה כיוון ששליטתם של האחים המוסלמים ברצועה אפשרה לו לטעון שפיוס בין חמאס לפתח אינו אפשרי ולכן פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני לפי נוסחת שתי מדינות לשני עמים אינו מעשי. היום נתניהו מתכחש מכל וכל לנוסחה זו, שאותה קידם בברכה בנאום בר אילן, מכיוון שהוא זקוק לתמיכת הבייס הימני-דתי-לאומי לשם הישרדותו הפוליטית. הוא גם שגה בהערכתו שעידן טראמפ יימשך עוד ארבע שנים לפחות, וכי בזמן הזה הוא יוכל לקבע אוטונומיה פלסטינית בחסות ישראלית ביו"ש.
חמאס ומנהיגיו פירשו כחולשה את רצונו של נתניהו בהסדרה ארוכת טווח ברצועה ואת העלמת העין מבלוני התבערה, זה גם פגע אנושות בהרתעה של צה"ל שתמך נמרצות במדיניות זו. לכן בכירי צה"ל היום, ממש כמו נתניהו, חוו התפכחות כואבת כשיחיא סינוואר, בניגוד לכל ההערכות, ירה טילים על ירושלים.
צמצום העמימות
תחום נוסף שבו ההתנהלות של נתניהו שנויה במחלוקת זה עניין העמימות. ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי האשים השבוע בגלוי את נתניהו בחבלה ביכולת הפעולה של הארגון עקב הצורך שלו להתפאר ולהתהדר בהישגי הגוף הסר ישירות למרותו. בכירים אחרים בקהילת המודיעין ובצה"ל מתחו ביקורת קשה על מה שהם מכנים ההתפארויות של נתניהו בהצלחות מבצעי המב"מ (המערכה שבין המלחמות) בסוריה.
אבל בעניין זה יש פנים לכאן ולכאן. החשאיות והעמימות הם כלים להשגת מטרה, ולא המטרה עצמה. החשאיות מאפשרת להגיע בהפתעה להישגים מבצעיים, היא מעניקה ביטחון ללוחמים הפועלים בשטח ומונעת ביקורת והסתבכויות בזירה הבינלאומית. העמימות מונעת עימותים לא רצויים מפני שהיא מאפשרת לאויב להתעלם מהפגיעות הנקודתיות בשטחו כל עוד כבודו ויוקרתו הפוליטיים אינם ניזוקים בצורה חמורה.
לכן "מרחב ההכחשה" שמספקת העמימות הוא חיוני לניהול מערכת סיכול מתמשכת ויעילה, שלא גולשת למלחמה. זה נכון לגבי פעולות של צה"ל, כשם שזה נכון למוסד, כשארגונים אלה פועלים מחוץ לשטח שבשליטת ישראל.
אבל בשדה הקרב המודרני ההישגים התודעתיים וההשפעה התודעתית והתקשורתית חשובים לא פחות, ולעתים אף יותר, מההישגים הצבאיים הקינטיים. לעתים, מה לעשות, צריך ורצוי לוותר על החשאיות ועל העמימות לטובת השפעה על דעת הקהל העולמית ובמדינת היעד בכיוון הרצוי. ההרתעה שבזכותה אנחנו מנהלים חיי שגרה רוב ימות השנה היא הישג תודעתי מובהק שלמענו כדאי ונחוץ לפעמים להקריב את החשאיות ואת העמימות.
נתניהו הבין את זה, ולכן חשיפת ארכיון הגרעין האיראני שהמוסד הביא מאיראן במבצע שלא יאומן הייתה המעשה הנכון, בעיתוי ובווליום הנכונים. נתניהו ספג ביקורת, אבל הוא עשה את הדבר הנכון גם כשהציג באו"ם את צילומי האוויר של סדנאות דיוק הטילים שחיזבאללה מסתיר בביירות.
אלא שלנתניהו יש תכונה מעצבנת – הוא מתעקש לבעוט פעם אחר פעם בדליים שאותם מילא בהישגים ביטחוניים. במיוחד בתקופה האחרונה, הוא כל כך מלא מעצמו וכל כך מכור לתשואות ולהערצה שהוא מקבל מהימין הדתי ומהימין הפוליטי בישראל ובארה"ב עד שהוא אינו חושש, גם בעצם ימים אלה, לסכן את התמיכה האסטרטגית של ארה"ב בישראל וממשיך בעימות עם הנשיא והממשל הדמוקרטי.
מהיחסים האינטימיים של נתניהו עם טראמפ, אגב, ביטחון ישראל כמעט שלא יצא נשכר, חוץ מ"הסכמי אברהם" עם מדינות המפרץ. כל שאר התופינים המדיניים שטראמפ כביכול נתן לנו היו סמליים וחסרי אפקט ממשי לקידום ביטחון המדינה.
בניגוד לאובמה, שהרעיף עלינו מיליארדים להתעצמות צבאית, מטראמפ לא קיבלנו סנט. כשנתניהו הסכים למכירת F-35 לאיחוד האמירויות הוא אפילו לא ביקש איזון מממשל טראמפ כדי לשמור על היתרון האיכותי הצבאי של ישראל, למרות שטראמפ היה מחויב לכך לפי החוק האמריקני. לולא התעורר שר הביטחון גנץ ונסע במהירות לוושינגטון, הממשל לא היה מפצה אותנו על הכרסום ביתרון הצבאי של ישראל.
יש הטוענים שנתניהו הוציא את ישראל מלב הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב והפך אותנו לסניף של המפלגה הרפובליקנית. הוא גם פגע אנושות בנכס אסטרטגי נוסף של ישראל – התמיכה של יהודי ארה"ב בביטחונה ובזכות קיומה של ישראל.
נתניהו גרם, באמצעות מתווה הכותל וצעדים אחרים שעשה, לכך שמגזרים חשובים וגדולים ביהדות ארה"ב חדלו לתמוך בישראל ובזכותנו הבסיסית להגן על עצמנו. ראינו את זה במבצע "שומר החומות" ואם זו לא פגיעה בביטחון – איני יודע מהי פגיעה בביטחון. אם מדברים על תקופות בהתנהלותו הביטחונית של נתניהו כראש ממשלה, התקופה שהתחילה מאז הוגש נגדו כתב אישום היא הגרועה מכולן.
אפשר לסכם ולומר שלנתניהו היו לא מעט הישגים בתחום הביטחון. הוא רתם את הקהילה הבינלאומית לעיכוב ושיבוש תוכניות הגרעין והטילים של איראן, הוא אישר מבצעים פורצי דרך של המוסד בהקשר האיראני, הוא אישר מבצעי מב"ם מסובכים ועתירי סיכונים של צה"ל בסוריה, ולפי דיווחים גם בעירק ובלבנון, מבצעים שברובם המכריע הצליחו.
נתניהו דחף וקידם את הקמת גדר "שעון חול" בגבול עם מצרים, כמו גם את מכשול "זוהר דרומי" על גבול עזה ואת מערכת הגדר ברמת הגולן. הוא הבין את הערך של גדרות אלה ולחץ לבצען, אולם הזניח את מיגון היישובים הקרובים לגבול בדרום ובצפון, אלה שספגו ואולי גם יספגו את עיקר מטחי הרקטות של חמאס וחיזבאללה. הוא גם תמך וסייע לבניין הכוח של צה"ל, למרות פרשת הצוללות ונושאים נוספים שבהם הייתה ונשארה מחלוקת בינו לבין ראשי מערכת הביטחון וצה"ל.
אבל היו לו גם כישלונות ב-12 השנים בראשות הממשלה. הוא אפשר לחיזבאללה לצבור כמעט ללא הפרעה עשרות אלפי רקטות וטילים, שהם כיום האיום הממשי העיקרי והמסוכן ביותר על ישראל. המדיניות הכושלת שהוביל כלפי עזה אפשרה לג'יהאד האיסלאמי ולחמאס להתעצם.
בנוסף, נתניהו פגע בערכי הלחימה של צה"ל כשתמך משיקולים פוליטיים הישרדותיים בלוחם אלאור אזריה שירה והרג מחבל פלסטיני ששכב גוסס על הקרקע ולא סיכן אותו. נתניהו, שבהתחלה גינה את המעשה, הצטרף אחרי שראה לאן נושבת הרוח בימין לבריוני "לה פמיליה" ולפוליטיקאים אחרים שראו בחייל העבריין גיבור לאומי.
המעשה הזה מאפיין את ראש הממשלה נתניהו בעשור הנוכחי. החלטותיו בענייני ביטחון, שאותן כפה גם על יועציו ועל הקבינט המדיני-ביטחוני, שיקפו לעתים קרובות מדי את מניעיו – תחושתו שהוא נרדף על ידי מערכת המשפט והצורך הנואש שלו לשרוד פוליטית ולזכות במינונים גדלים והולכים של הערצה וציות מציבור תומכיו. נתניהו הפך ביודעין את ביטחון ישראל ל"מגן נתניהו", במקום שיהיה ההפך.
פורסם לראשונה: 09:43, 14.06.21