שיטת הממשל בישראל תפקדה, פחות או יותר, כל עוד היו מפלגות שזכו ל-40 או יותר מושבים בכנסת. משנות ה-90 ואילך אין עוד מפלגות כאלה, והנתון הקובע איזו ממשלה תקום הוא גודל הגוש שיצליח להגיע לרוב בכנסת. אלא שהפיצול למפלגות קטנות, שההבדלים ביניהן מתמקדים בעיקר בהיבטים פרסונליים ולא אידיאולוגיים, מייצר תיקו מתמשך וסבבים חוזרים ונשנים של בחירות חסרות תוחלת שאינן מובילות לשום מקום.
כבר בסוף שנות ה-90 חלחלה ההכרה שיש צורך בשינוי שיטת הממשל. כך נולד הרעיון של הפרדת הבחירה בין ראש הממשלה לבחירה המפלגתית באמצעות שני פתקי הצבעה. השיטה הזו נוסתה רק בין 1996 ל-2001 ונכשלה בגדול; במקום להוביל ליציבות שלטונית היא דחפה להגדלת הפיצול בין מפלגות ולירידה נוספת בכוחן של המפלגות הגדולות.
השיטה המוצעת כאן שואבת השראה מסוימת ממערכות שלטון יציבות הקיימות במדינות המערב, שבהן יש שני גושים גדולים של ימין ושמאל המתמודדים על השלטון – רפובליקנים מול דמוקרטים בארה"ב, שמרנים מול לייבור בבריטניה וכיו"ב. כל גוש כזה בנוי מרכיבים שונים שיש ביניהם מחלוקות לא פשוטות, אבל הדבק המאגד אותם חזק מהכוחות המפרידים.
במפלגה הרפובליקנית בארה"ב דרים בצוותא ניאו-קונסרבטיבים המדגישים בעיקר היבטים כלכליים-חברתיים שמרניים, נוצרים אוונגליסטים המונעים בעיקר מחשיבה דתית אדוקה, נאמני אגודת הרובאים המקדשים את זכותו של האזרח להתגונן בעצמו כהנצחת מורשת החופש האמריקנית ועוד. המפלגה הדמוקרטית, המכונה בפי רבים "סופרמרקט של דעות" או "קשת של קבוצות", מאגדת מיעוטים אתניים שונים, ארגוני להט"ב, אנשי איכות הסביבה ועוד.
כל מה שנדרש הוא שינוי חקיקה שלפיו ראש המפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות יהיה באופן אוטומטי ראש הממשלה לארבע שנים, והדחתו תוכל להיעשות רק ברוב מיוחס של 2/3 מחברי הכנסת
הדרך להביא את ישראל למצב שבו יתקיימו שני גושים גדולים פשוטה למדי – כל מה שנדרש הוא שינוי חקיקה שלפיו ראש המפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות יהיה באופן אוטומטי ראש הממשלה לארבע שנים, והדחתו תוכל להיעשות רק ברוב מיוחס של 2/3 מחברי הכנסת. באותה הזדמנות כדאי גם לפעול להפרדת רשויות כמקובל בדמוקרטיות המערביות, שם שרים וסגני שרים אינם יכולים לשמש במקביל גם כחברי פרלמנט.
לפני כל מערכת בחירות יתקיימו בכל גוש בחירות פנימיות (פריימריז), שבהן יתחרו מועמדים שונים והזוכה יוביל את המחנה כולו. אם נצליח באופן הזה לייצב את המערכת, יהיה גם הגיוני להגביל את משך הכהונה של ראש הממשלה לשתי כהונות רציפות בלבד.
אם היינו פועלים בשיטה זו בעת הנוכחית לא היה עוד מקום להתמודדות נפרדת של מפלגות כגון הליכוד, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, הציונות הדתית, ש"ס ואגודת ישראל. רובן משתייכות באופן מובהק למחנה הימין המאופיין בישראל בגישה כלכלית הנוטה לכיוון שוק חופשי, בהדגשת הזהות היהודית של המדינה ובגישה ביטחונית מעט יותר ניצית. בבחירות הפנימיות בגוש זה היו מתחרים בנימין נתניהו, נפתלי בנט, גדעון סער, ניר ברקת ואחרים, והמנצח היה מוביל את כל הגוש.
כך גם במחנה השמאל המאופיין אצלנו בגישה סוציאל-דמוקרטית המדגישה סולידריות חברתית, שוויון זכויות לאזרחים ומוכנות לוויתורים ביטחוניים מרחיקי לכת כדי להשיג שלום אזורי. במחנה זה היו מתקבצות מפלגות העבודה, מרצ, חלק מיש עתיד וכחול לבן, חלק מהמפלגות המייצגות את המיעוט הערבי ועוד. בפריימריז היו מתחרים מרב מיכאלי, עמיר פרץ, רון חולדאי, ניצן הורוביץ ועוד.
השבעת הכנסת ה-24, אתמול
(צילום: ערוץ כנסת)
ומה לגבי מפלגות מרכז כגון יש עתיד, כחול לבן ואלה שקדמו להן - דש, המרכז, קדימה ואחרות - שהופיעו משום מקום ונעלמו באותה מהירות שבה הופיעו? מבט מעמיק על מפלגות אלה מראה שאין להן בסיס רעיוני או אידאולוגי אמיתי המחבר את תומכיהן למעט דמותו של המנהיג העומד בראשן, מנהיג שהתמיכה בו יכולה להתהפך לאכזבה מרה תוך זמן קצר (ע"ע יגאל ידין, ציפי לבני, בני גנץ ואחרים). השיטה המוצעת כאן תייתר באופן טבעי את התופעה הפוליטית המוזרה הזו שהתפתחה בישראל על רקע כשלי השיטה הנהוגה בה כיום.
העמידו עצמכם לרגע במקומם של מנהיגי הציונות הדתית או מרצ – האם יעדיפו לרוץ בראש מפלגות קטנות שספק אם יעברו את אחוז החסימה, וגם אם יעברו, לא תהיה להם השפעה של ממש על הממשלה בשיטה המוצעת? ברור שיהיה להם אינטרס מובנה לחבור כל אחד לגוש הרלבנטי לו כדי להשפיע מתוך המחנה על תהליך הבחירות הפנימיות ואחר כך על הרכב הממשלה ולא להישאר במדבר הפוליטי.
ומה אם יימצא מנהיג מפלגה קטנה שיעז בכל זאת לרוץ לבד? האם מצביע של הציונות הדתית ייקח את הסיכון של הצבעה למפלגה קטנה בידיעה שבכך הוא עלול לתרום להקמת ממשלה של מחנה השמאל שתפעל, נניח, לעקירת יישובים? האם מצביע של מרצ ייקח את הסיכון להצביע למפלגה קטנה ובכך להגדיל את הסיכוי שתקום ממשלת ימין שתפעל, נניח, למניעת שוויון זכויות ללהט"בים? אפשר להניח שתופעה כזאת, אם בכלל, תהיה שולית וחסרת השפעה.
האם השיטה הזו תתקן את כל מה שנדרש במערכת הפוליטית שלנו? כפי הנראה לא, אבל היא תעשה סדר ותביא איתה יציבות שלטונית שרוב הציבור, ימין ושמאל כאחד, מייחל לה.
בועז גולני טכניון הטכניוןבאדיבות דוברות הטכניוןואם כבר הסתכלנו על הנעשה במדינות מערביות אחרות, אפשר לשאול מדוע שלא נייבא משם שיטת ממשל מלאה. התשובה היא שיש אצלנו מאפיינים מיוחדים שייגרמו לכך שניסיון לבצע "העתק הדבק" של שיטה שהצליחה במקום אחר נדון מראש לכישלון.
השיטה המוצעת נוטלת מנשיא המדינה את התפקיד המשמעותי ביותר שנקבע עבורו בשיטה הקיימת (הטלת המשימה של הרכבת ממשלה על אחד מחברי הכנסת). האם במצב כזה יש עוד צורך בנשיא? אין לי תשובה ברורה לכך, ואני מציע שלא להחליט על כך בשלב זה אלא לחכות קודם להתייצבות מערכת הממשל בישראל.
- פרופ' בועז גולני, הטכניון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
