המפגש המטלטל של שירה איסקוב, לילי בן עמי ושירה ווישניאק
(כתבתה של הדר גיל-עד, צילום: ירון ברנר ושמוליק דודפור)
בימוי: צפריר שוראקי, צילום: ירון ברנר ושמוליק דודפור, סאונד: אבי מרקוביץ' וניסו עזרן, ניהול טכני: אלי סגל, עריכת וידיאו: תמר אברהם.
לפני שבעלה אביעד משה תקף אותה ללא רחמים, צפתה שירה איסקוב בסרט על חייה ומותה של מיכל סלה. באותם רגעים לא היה לה שום מושג שהיא עצמה נמצאת בסכנה. שהיא עלולה להיות הקורבן של הרצח הבא. אבל סרט הטלוויזיה על סלה נשאר איתה גם בתוך הגיהינום שבו היא הייתה ערב ראש השנה, כשמצאה את עצמה מדממת בביתה במצפה רמון, נלחמת על חייה בכל כוחה במשך הדקות הארוכות כל כך שבהן בעלה מכה, חונק ודוקר אותה שוב ושוב.
"ראיתי את הסרט על מיכל וכשזה קרה, חשבתי עליה וצעקתי חזק", מספרת עכשיו איסקוב. "זה הדבר היחיד שזכרתי, שצריך לצרוח. מהמכה הראשונה צרחתי. לא ידעתי עד כמה חזק צעקתי עד ששמעתי את ההקלטה מהאירוע בבית המשפט. רק אז הבנתי את עוצמת הצרחות. ברגע שהוא הוציא את הסכין הבנתי שהוא בא לסיים את מה שהוא התחיל. חשבתי על מיכל, הבנתי שאני צריכה את כוחותיי האחרונים, וצרחתי".
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: שירה ווישניאק, שירה איסקוב ולילי בן עמי. "בעשייה הציבורית יש משהו שמרפא את הכאב האינסופי הזה"
(צילום: גבריאל בהרליה)
לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, ושירה ווישניאק, אחותה של מאיה ווישניאק ז"ל, שומעות את שירה איסקוב ומתקשות לעצור את הדמעות. השבוע הפגשנו את שלושתן, שלוש נשים שהטרגדיה האישית שלהן הובילה אותן להתגייס למלחמה באלימות של גברים כלפי בנות זוגם. שלושתן שמעו זו על זו, אך זוהי הפעם הראשונה שבה הן נפגשות. איסקוב (32), בעבר עובדת בפרסום, גרה כיום בתל אביב עם בנה הקטן. לילי בן עמי (41), אמא לשלושה בנים מבית זית, היא מרצה ליזמות חברתית, חינוך ומגדר בקריה האקדמית אונו, מנהלת וכותבת תוכניות לימודים ויושבת ראש פורום מיכל סלה. שירה ווישניאק (25) מאורנית היא סטודנטית שנה א' להנדסה מכנית באוניברסיטת תל אביב. שלושתן היו שמחות לשוב להיות אנונימיות, ועם זאת הן נחושות לעשות כל מה שביכולתן כדי למנוע את הרצח הבא. כי כל אחת מהן יודעת מקרוב מאוד שגם מערכות יחסים שנראות מבחוץ בריאות וחיוביות, יכולות להתגלות כפצצה מתקתקת, ושיש סימני אזהרה שקופים שצריך ללמוד לראות.
המפגש טעון וכואב. שלושתן מרגישות שמדובר בחיבור חזק, כזה שאי-אפשר לתכנן, שרק החיים יכולים לייצר עבורך, אבל בתחילה קשה להן מאוד להביט זו בעיניה של זו. דקות ספורות לתוך המפגש, שומעים את ההתרגשות שלהן בגרון החנוק.
שירה איסקוב: "ראיתי את הסרט על מיכל סלה וזה הדבר היחיד שזכרתי, שצריך לצרוח. מהמכה הראשונה צרחתי. לא ידעתי עד כמה חזק צעקתי עד ששמעתי את ההקלטה מהאירוע בבית המשפט. ברגע שהוא הוציא את הסכין הבנתי שהוא בא לסיים את מה שהוא התחיל. חשבתי על מיכל, הבנתי שאני צריכה את כוחותיי האחרונים, וצרחתי"
"כשאני רואה אותך במציאות עכשיו קשה לי, כי אני חושבת מה היה אם מיכל הייתה גם שורדת כמוך", אומרת בן עמי לאיסקוב. "אני נורא מתרגשת שאת איתנו. אני מצטערת שאני מחברת את שני הסיפורים, אני פשוט כל כך שמחה שאת פה. המון פעמים דמיינתי שאם מיכל הייתה שורדת גם היא הייתה משתקמת ומביאה אור ועוזרת לנשים אחרות. הפכת להיות סמל בעל כורחך, וזה חשוב כי הסיפור שלך מנפץ את המיתוס על מי זו האישה שדבר כזה יכול לקרות לה, ואני רוצה להגיד לך תודה שבחרת להיחשף ולהיכנס למקום הלא פשוט הזה.
"כל פעם שאני רואה אותך מדברת, אני מיד מדמיינת את מיכל יושבת ומספרת לנו מה קרה באותן שעות של אימה שהיא נאבקה על חייה. אני כועסת על עצמי על ההשוואה, אבל באיזשהו מובן אני מרגישה שאני קצת שומעת את אחותי דרכך. את אישה חזקה ומרשימה, וגם מיכל הייתה כזאת, ואת לא ידעת שאת בסכנה, וגם מיכל לא ידעה. אני יודעת כי אני האחרונה שראתה אותה בחיים. היא הייתה איתי שעה וחצי לפני הרצח, הורידה אותי בבית שלי אחרי שבילינו ערב של כיף, ואז היא נסעה הביתה, ושעה וחצי אחר כך הוא רצח אותה".
מיכל סלה, עובדת סוציאלית, פעילה חברתית ואם לתינוקת, נדקרה למוות בביתה במוצא. בת 32 הייתה במותה. בעלה אלירן מלול הואשם ברצח. "מיכל נרצחה אחרי ראש השנה", מספרת אחותה. "ביום ראשון כולנו סעדנו ארוחת חג אצל ההורים שלי בגינה, היה ממש שמח וגם מיכל הייתה שמחה. ארבעה ימים אחרי זה הוא רצח אותה. אלירן היה בן בית, וחשבתי שהוא בן אדם מקסים. הוא היה שולח למשפחה שלי הודעות קוליות בווטסאפ כמה הוא אוהב אותנו. מעולם לא שמעתי אותו מרים את הקול, מעולם לא ראיתי אותם רבים. הוא היה האדם הראשון שקם לעזור. כל הזמן היה מנסה לרצות, למצוא חן בעיני כולם. איך לא ראינו כלום? השאלה הזו מנקרת כל הזמן. בדיעבד ראינו שמיכל מאוד עייפה. קישרנו את זה לכך שיש לה תינוקת, היא הייתה בסך הכל בת שמונה חודשים כשמיכל נרצחה. למיכל גם היו הרבה בעיות רפואיות שלא היו בעבר, חשבנו שזה קשור להיריון וללידה.
"מיכל מתחת לאדמה והוא ניצח", אומרת בן עמי ופונה לאיסקוב, "בסיפור שלך, כנגד כל הסיכויים, את ניצחת, וזה מחזק לראות אותך. באיזשהו מובן את מאירה את הדמות של אחותי, כשאת מראה שזה יכול לקרות בכל בית".
איסקוב: "הלוואי שאני הייתי שומעת מישהי כמוני מדברת, והייתי יודעת ממה להיזהר ולהסתכל על הסימנים שלא הסתכלתי עליהם בכלל. אני רוצה שנשים ילמדו מהדברים שלא ידעתי ולא הייתי מודעת אליהם. זה לא חייב להיות פיזי, היום אני יודעת את זה".
לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל: "שירה, כל פעם שאני רואה אותך מדברת, אני מיד מדמיינת את מיכל יושבת ומספרת לנו מה קרה באותן שעות של אימה שהיא נאבקה על חייה. באיזשהו מובן אני מרגישה שאני קצת שומעת את אחותי דרכך. את אישה חזקה ומרשימה, וגם מיכל הייתה כזאת, ואת לא ידעת שאת בסכנה, וגם מיכל לא ידעה"
ווישניאק: "רק אחרי שמאיה נרצחה, שעברתי את משבר חיי, הבנתי שאלימות יכולה להתבטא בהמון צורות. במקרה של מאיה לא התגלתה עד כה אלימות פיזית או אפילו אלימות מילולית, וזאת הסיבה שאני בטוחה שיש הרבה ריקבון במערכת שמטפלת בנושא. המערכת עדיין עובדת תחת חשיבה ארכאית על איך אלימות כלפי נשים נראית. יש סטיגמה שעד לא מזמן הייתה רווחת, שאישה שעוברת אלימות במשפחה היא אישה כנועה ומסכנה שלא פוצחת פה. עם הרצח של מיכל, של אחותי מאיה ושל דיאנה דדבייב (רז) מתחדדת ההבנה בחברה שגם נשים חזקות, עצמאיות, שמחות ואוהבות נופלות קורבן לאלימות במשפחה".
בן עמי: "גם אצל מיכל לא הייתה אלימות פיזית לפני כן. גם בזוגיות שהוא ניהל שנה לפני מיכל לא הייתה אלימות. הוא שכלל את האלימות שלו. אחרי שמיכל נרצחה הגיעו שש אקסיות שלו למשטרה".
יש בך כעס על האקסיות של אלירן? אולי אם היו מדווחות על האלימות שהן חוו אחותך הייתה ניצלת?
"לא. הן שתקו מאותה סיבה שמיכל שתקה. יש דברים שהמערכת צריכה לעשות. היום את יכולה להתלונן על רופא לא טוב, את יכולה להתלונן על מוצר לא טוב. האם את יכולה להתלונן על אקס אלים? כשאת חיה עם אדם כזה, את רק רוצה להצליח להיפטר ממנו. האקסיות של אלירן הצליחו להיפטר ממנו, וללכת עכשיו למשטרה ולהתלונן עליו, זה עוד פעם להחזיר אותו לחיים שלך. אני מבינה אותן, יכול להיות שאם הייתי במצבן גם אני הייתי פועלת ככה.
"הכעס שלי מופנה למערכת. בישראל כל שבועיים בממוצע אישה נרצחת, אז למה לא מייצרים מערכת שמאפשרת לדווח על אלימות בצורה לא מסגירה? חוקרת במשטרה הסבירה לי שיש שאלון שלפיו מודדים מסוכנות, ושאם היו בוחנים את מיכל היו מוצאים שהיא במסוכנות גבוהה. למה השאלון הזה לא נמצא באינטרנט כדי שנשים יוכלו לאבחן את מצבן? איך היה אפשר להציל את מיכל? היא לא חוותה אלימות פיזית, על מה היא הייתה הולכת למשטרה? על זה שהוא מקנא לה? היום אני יודעת שהוא היה אובססיבי כלפיה. שהיא רצתה להיפרד בגלל הקנאה שלו, הוא כל הזמן חשד שהיא בוגדת בו. היה מעיר לה כשהיא הולכת ברחוב על למה היא מסתכלת על גברים אחרים, אפילו חשד שהיא בוגדת בו עם חברה שלה. בגלל שהוא קינא לה הם היו חצי שנה בטיפול זוגי. כל הסימנים היו שם, אבל מטפלים זוגיים לא עוברים הכשרה לזיהוי אלימות במשפחה. הטרגדיה של מיכל הייתה שהיא הלכה למומחה הלא נכון. אחרי שמיכל נרצחה גיליתי שרצח נשים הוא התחום היחיד שהוא בגדר סכנת חיים ואין מניעה".
"לשחק על אי-שפיות זה הטרנד החדש של הרוצחים"
מאיה ווישניאק הייתה בסך הכל בת 21 במותה בחודש מאי 2020. עמית אלמוג, הנאשם ברציחתה, היה בן זוגה חמישה חודשים בלבד, פרק זמן קצר מדי אולי, כדי לאבחן סימני מצוקה, שספק בכלל אם היו. "מה זה חמישה חודשים? זה כלום. רק מתחילים לצאת, ועוד הייתה קורונה, אז הם לא נפגשו חודש בזמן הזה", אומרת שירה ווישניאק. "מאיה הייתה בחורה מדהימה. היא הייתה אמורה להתחיל עכשיו תואר בביוכימיה, כי החלום שלה היה למצוא פתרונות הזנה לתושבי אפריקה, זה מה שהיא רצתה לעשות עם החיים שלה. לטוס לאפריקה ולמצוא פתרונות הזנה לאנשים בשכונות עוני".
לפי כתב האישום, ביום שבת, 16 במאי, הגיעה מאיה ווישניאק לדירתו של אלמוג ברמת גן. הוא חיכה שאחותו תצא מהבית, ואז חנק את מאיה. לאחר מותה המתין לבואה של אמו. כשהגיעה שאל אותה אם היא רוצה לראות את מאיה ישנה, הוביל אותה לחדרו, ואז לפת את צווארה מאחור, הפיל אותה ופצע אותה בסכין. האם נאבקה בו והתחננה על חייה, והוא נענה וחדל ממעשיו. לאחר מכן צילם את גופתה של מאיה ואת עצמו כשהוא שר ומפזר שטרות כסף על גופתה ושלח את הצילומים לחברו. כתב האישום מדגיש את התכנון מראש. עורכי דינו של אלמוג טענו לאי שפיות בעת המעשה, אך חוות הדעת הפסיכיאטרית קבעה שהוא כשיר לעמוד לדין.
"לשחק על אי שפיות זה הטרנד החדש של הרוצחים", כועסת ווישניאק. "לקבל פחות שנים בכלא והקלות כי הוא לא שפוי. הרוצח של מאיה בחר לרצוח אותה, לחנוק אותה למוות, ואז בחר לקחת את הטלפון שלו, בחר לקחת שטרות כסף, בחר לשים מוזיקה, בחר לצלם אותה, בחר לשלוח את הסרטון. אם אתה בהתקף של פסיכוזה אתה לא בוחר. יש החלטות שהן מודעות ויש החלטות שנעשות באי שפיות. והניסיון לטעון לאי שפיות במקרה הזה הוא אבסורד, זה הזוי בעיניי. הוא יושב אצלנו ביום שלישי, מסתכל על ההורים שלי ויודע שבשבת הוא יסיים את החיים של מאיה, הוא יודע את זה".
שירה ווישניאק: "אנחנו נלחמים בכל הכוח כדי לתפקד כל יום מחדש, וכל פעם מחדש אנחנו נאלצים לראות את ההורים של עמית בבית המשפט עומדים מול המצלמה ושולחים לו נשיקות ולבבות עם הידיים. באיזה עולם מעוות מאלצים משפחה שמתמודדת עם אובדן כזה גדול לעבור את זה פעם אחר פעם. אני לא מצליחה לעבור את זה בלי לבכות"
בעוד חודש וחצי תמלא שנה לרצח, ובאופן מקומם המשפט עדיין לא החל. פעם בשבועיים-שלושה נאלצים בני המשפחה להגיע לבית המשפט כדי להתעדכן בסחבת. "דיון אחרי דיון אחרי דיון אנחנו צריכים להתמודד עם הזוועה הזו, וזה פותח את הפצעים שלנו כל פעם מחדש. גם ככה אני צריכה להתמודד עם זה שאיבדתי את אחותי, אני צריכה להתמודד עם זה שהמשפחה שלי התפרקה. אנחנו מנסים לאסוף את עצמנו ולהמשיך לחיות. זו בחירה לחיות, וצריך לעשות את זה כל יום מחדש. אני בחרתי להתחיל ללמוד, וההורים שלי בחרו לחזור לעבודה והאחים שלי חזרו ללמוד. אנחנו נלחמים בכל הכוח כדי לתפקד כל יום מחדש, וכל הדיונים האלה מכלים את הכוחות. כל פעם מחדש אנחנו נאלצים לראות את ההורים של עמית בבית המשפט עומדים מול המצלמה ושולחים לו נשיקות ולבבות עם הידיים. באיזה עולם מעוות מאלצים משפחה שמתמודדת עם אובדן כזה גדול לעבור את זה פעם אחר פעם. רק לראות אותו זה מזעזע, אני לא מצליחה לעבור את זה בלי לבכות".
בן עמי: "צריך שנפגעי עבירה יהיו גם צד בהליך. אין לנו זכויות, אפילו לא מעדכנים אותנו, אנחנו מתעדכנים מהתקשורת. פעם הייתי בדיון מהבוקר עד אחר הצהריים, ובסוף הדיון השופט אמר שאת פסק הדין הוא ייתן בבוקר. בערב התקשר אליי עיתונאי וביקש את תגובתי לפסק הדין. שאלתי אותו 'איזה?' 'שלחו לכולנו', הוא הסביר. הייתי צריכה לקבל מהעיתונאי את פסק הדין. או שאני שומעת בחדשות שהרוצח דקר את מיכל בראש. אנחנו קוראים על התפתחויות המשפט בתקשורת. מה זה הדבר הזה? אין לנו שום מעמד בהיבט הזה, וזה לא תקין. לא ייתכן שהקורבנות יהיו רק עדים. תיאורטית יכולים גם להחליט על עסקת טיעון בלי לערב את המשפחה".
איסקוב בדיון בכנסת: "למה אני צריכה לעבור את זה שוב ושוב?"
(צילום: ערוץ כנסת )
טחנות הצדק בישראל איטיות מאוד, והדיונים הרבים מול האנשים שריסקו את חייהם גובה מבני משפחות הקורבנות מחירים נפשיים כואבים. לפני כחודשיים העלתה איסקוב את המצוקה הזו לסדר היום כשהופיעה בפני הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת. "למה אני צריכה לעבור את זה שוב ושוב?", שאלה איסקוב את הח"כים, "כבר נתתי את העדות שלי במשטרה לחוקרת, אז למה עוד פעם צריך לבוא ולהישאל כל כך הרבה שאלות על דברים כואבים? למה אני עוד פעם צריכה לראות את האיש הזה שניסה לרצוח אותי ואמר לי את לא תהיי האמא של הילד שלך?".
עכשיו היא מוסיפה: "כשראיתי את אביעד בפעם הראשונה בבית הדין הרבני, הייתי צריכה לאסוף את עצמי כדי להתמודד עם זה. לשמוע אותו ולהיות איתו באותו חדר, זה היה מאוד קשה רגשית. ואחר כך זה לראות אותו בפלילי, ולתת עדות, וזה נמשך".
בן עמי: "אני בחיים לא הייתי בבית משפט לפני זה, גם המשפחה שלי. עד היום אני מתעוררת ואומרת שלא יכול להיות שזה החיים שלי, שאחותי הקטנה מיכל נרצחה. אני מקפידה להגיע לכל הדיונים. זה בית משפט קטן ואני כל הזמן מסתכלת לאלירן בעיניים. הוא מתחמק. זה קשה, והיו גם כמה עדויות קשות. לא אומרים לך מי יהיו העדים, מוסיפים ראיות, בונים סיפור, ואין לך שום גישה לזה. פעם ראשונה שמעתי בבית במשפט את אחת השכנות של מיכל מספרת שהיא התעוררה באמצע הלילה, כי שמעה בומים חזקים, אבל היא אמרה שהם לא היו בומים של אקדח, ואז היא שמעה אישה בוכה חרישית. היא שמעה את מיכל בוכה, והיא חזרה לישון. שאלו אותה למה לא עשית כלום? אז היא אמרה שהיא חשבה שמישהו בטח יזעיק את המשטרה. אלירן מלול נשאר עם הגופה של מיכל עוד 17 שעות לאחר מכן. כלומר, אם היא הייתה עושה משהו יכול מאוד להיות שמיכל הייתה חיה. זה היה מאוד קשה לשמוע.
"אביעד הוא לא הבן אדם הזה שאומר, 'אם תעזבי אותי אני אתאבד'. זה היה יותר מתוחכם. זה היה להגיד לי שמאוד קשה לעבור גירושים ומאוד קשה להיות בן אדם גרוש, 'אחר כך את תרגישי סוג של כישלון'. זה מתוחכם וזה מפחיד, כי בחיים לא הייתי אומרת על האדם הזה שהוא מסוגל לעשות כזה דבר"
"הייתה עוד עדות קשה של חיילת ששמרה על אלירן בבית החולים ממש אחרי הרצח, הוא פצע את עצמו ואושפז. אלירן שתק שמונה חודשים וחצי, הוא סירב לשתף פעולה עם החוקרים. לא אמר כלום. מילה. מה עבר על הילדה, שנדע לטפל בה? כלום. מאות שעות חקירה והבן אדם בפנים קפואות. ואז אני מגלה שבזמן שהחיילת שמרה עליו בבית חולים הוא התחיל איתה שיחת חולין, פשוט התחיל איתה. אנחנו ישבנו שבעה על מיכל והוא מתחיל עם השוטרת שנמצאת איתו בחדר. את שומעת את זה, ואת מבינה כמה חולני האדם הזה שיושב מולך".
היה בוודאי לא קל גם כשהיומן שמיכל כתבה הוצג בבית המשפט.
"מיכל כל החיים כתבה יומנים, ואחרי הרצח השוטרים לקחו את כל היומנים מהדירה שלה. לאחרונה הפרקליט הציג את היומן שהיא כתבה ממש לפני שנרצחה והוא היה מגואל בדם. זה יומן שאף פעם לא ראינו, לא הייתה לנו גישה אליו, נתנו לי לראות צילומים. לפי מה שקראתי מיכל לא ידעה שהיא בסכנת חיים אבל היא כן רצתה להתגרש והוא לא הסכים. הוא אמר לה, 'את תהיי עגונה, אני לא אתן לך גט'. הוא אמר לה, 'אני אתאבד אם תעזבי אותי'. הוא פשוט סירב לתת לה ללכת, וכשמישהו שיש לך ילדה איתו אומר לך דבר כזה, זה כמו להיות בשבי. אני חושבת שבליל הרצח היא כבר הגיעה למצב שלא מעניין אותה כלום, שהיא עוזבת. הבגדים בצד שלה בארון היו נפולים והארון היה שבור. החוקרים חושבים שהיא הלכה לארוז בגדים ואז התחילה אלימות פיזית והיא נבהלה מאוד. הוא חבט בה בראש, היו סימני חבלה ליד העין, ואז היא הבינה שהיא בסכנה והיא הלכה לילדה, וליד העריסה של הילדה הייתה הדקירה הראשונה".
איסקוב: "קשה מאוד. אביעד הוא לא הבן אדם הזה שאומר, 'אם תעזבי אותי אני אתאבד'. זה היה יותר מתוחכם. זה היה להגיד לי שמאוד קשה לעבור גירושים ומאוד קשה להיות בן אדם גרוש, 'אחר כך את תרגישי סוג של כישלון'. זה מתוחכם וזה מפחיד, כי בחיים לא הייתי אומרת על האדם הזה שהוא מסוגל לעשות כזה דבר".
איסקוב שמעה את ההקלטות של עצמה צורחת: "לא מבינה איך נשארתי בחיים"
במהלך המשפט של בעלה לשעבר עלתה איסקוב לדוכן העדים, ואז שמעה לראשונה את ההקלטה מהטלפון הנייד שלה המתעדת את ניסיון הרצח. "מאוד מטלטל לשמוע את הצרחות האלה. ההורים שלי על הקו ואני שומעת שאני אומרת לאבא שלי 'תציל אותי' כשהוא במרחק ארבע שעות נסיעה, ואת הבכי של הילד. זה לא בכי, זה זעקות לשמיים. שמעתי את עצמי אומרת לו שאני אקום להתקלח, והוא עונה לי שלא. התחננתי שירחיק את הילד והוא סירב, המשיך להגיד לי שלא אהיה אמא שלו. שמעתי קולות חבטה כמו אבטיח גדול שאת זורקת לרצפה ואז שומעת בום. ככה זה כל מכה לראש, כל מכה לגוף זה בום עצום. אני שומעת את זה ואני לא מבינה איך נשארתי בחיים".
7 צפייה בגלריה
שירה איסקוב בבית החולים. "שמעתי קולות חבטה כמו אבטיח גדול שאת זורקת לרצפה"
(באדיבות המשפחה)
לפי כתב האישום, אביעד משה תקף את איסקוב במערוך עץ מספר רב של פעמים, חנק אותה בצווארה ודקר אותה כ-20 פעמים בסכין מטבח משוננת עם להב באורך של כעשרה סנטימטרים. תוך כדי כך קילל והשפיל אותה, והתעלם מזעקותיה ותחנוניה שיפסיק. בזמן הרצח, בנם, אז בן שנה ועשרה חודשים בלבד, בכה בכי קורע לב, אך משה המשיך במעשיו. הוא התעלם גם מצעקותיהם של הוריה של שירה, שהיו על קו הטלפון, ומזעקות השכנים שלא יפגע בה.
בן עמי שומעת את איסקוב וזועמת. "צריך להחמיר את הענישה", היא אומרת. "זה שאביעד נכשל בניסיון שלו לרצוח את שירה, זה לא אומר שמגיע לו פחות שנים בכלא. בעיניי הוא לא פחות רוצח מעמית אלמוג ואלירן מלול. כמוהם הוא צריך לשבת כל החיים בכלא. צריך להשוות את הענישה של רוצחים לאלו שניסו לרצוח. היום העונש המקסימלי הוא 20 שנה לפני ניכוי שליש, והפסיכופתים האלה הם בדרך כלל מצטייני הכלא, וסביר להניח שיורידו להם שליש. אדם שדקר בסכין את בת הזוג שלו בתוך המקום הכי בטוח עבורה, שאמור להיות הראשון ששומר ומגן עליה - בן האדם הזה צריך להיות מורחק מהחברה לצמיתות. אנחנו רואים במערכת המשפט הישראלית יותר ויותר שופטים שמגלים רחמנות לעבריינים בשם השיקום ובשם הניסיון להחזיר אותם לשורות החברה. חז"ל אמרו, 'המרחם על אכזרים, יתאכזר לרחמנים'. מספיק עם השופטים הרחמנים שלנו".
"רק ענישה חמורה ומתאימה תייצר הרתעה", מוסיפה ווישניאק. "העונש על רצח נשים צריך להיות מאסר עולם, לא 20 שנה. אם עמית ישתחרר עוד 20 שנה, הוא ישתחרר בגיל יותר צעיר מההורים שלי עכשיו. זה כל מה שעובר לי בראש כשאני חושבת על זה. הוא יהיה בשנות ה-50 לחייו, הוא יזכה לחיות חיים מחוץ לכלא. אין סיבה. ועד שהענישה לא תהיה מרתיעה מספיק זה ימשיך לקרות".
שורדת, לא ניצולה
אבל עם כל הכאב והזעם, הן מוצאות סיבות להיות אופטימיות. מעודדת אותן העובדה כי איסקוב, שזכתה לאחרונה למחווה מרגשת בשבוע האופנה הישראלי, נבחרה להשיא משואה ביום העצמאות יחד עם עדי גוזי, השכנה שהצילה אותה. "המשואה שאדליק השנה תדלק עבור כל אותן נשים שנרצחו ולא שמענו את קולן", אמרה איסקוב. "אני שמחה שיצאתי עם הסיפור האישי והכואב שלי והצלחתי להציל כל כך הרבה נשים".
ווישניאק: "הבחירה בשירה מבהירה שהיא שורדת ולא ניצולה. מעודד אותי בתור אחות שכולה השינוי הזה שקורה, שינוי שאני מאוד מקווה שיוביל לשינויים גדולים הכרחיים כמו שינויים חוקתיים, תקציביים וחינוכיים".
גם בן עמי התרגשה מהחדשות. "השיח ברמה הלאומית השתנה. הענקת המשואה לשירה מעוררת תקווה של שינוי והצפת הנושא הזה למעלה בסדר היום הציבורי".
בן עמי יצרה תמרורי אזהרה דמויי אמוג'י לנשים שנתונות בסכנה מצד בני זוגן, והיא מרבה להשתתף בדיונים על אלימות במשפחה, כולל הופעה בזום בדיון על הנושא שנערך באו"ם בשבוע שעבר, ובו הכריזה סגנית גוגל העולמית על מענק בגובה 300 אלף דולר לפורום מיכל סלה. בן עמי גם זכתה בפרס אבירות מטעם מרכז פרס לשלום, בפרס ע"ש רות רפפורט לעשייה נשית פורצת דרך ובפרס איגוד השיווק הישראלי על פועלה. שירה ווישניאק מנהלת עמוד בשם 'לשנות דברים לטובה - לזכר מאיה ווישניאק' ואת האתר mayawisniak.co.il.
שירה ווישניאק, אחותה של מאיה ז"ל: "ביולי מאיה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 22, ובאחד הבקרים התעוררתי וגיליתי שברך ימין שלי גדולה פי שניים מהרגיל. במשך חודשיים הלכתי על קביים ופגשתי רופאים ואף אחד לא הבין מה קרה. הרגשתי כאילו אני לא יכולה ללכת בלעדי מאיה, אני זוכרת את עצמי חושבת שזה או שאני נשארת במיטה וחיה את האובדן או שאני עושה, וזה מאוד קשה לבחור לעשות"
הנסיבות העלו אותן לכותרות והמחויבות האישית למאבק הציבורי השאירו אותן בהן, אבל בניגוד למה שאולי נוטים לחשוב, שלושתן היו שמחות לקבל את החיים שלהן בחזרה בלי לחשוב פעמיים. "אני עוברת פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפולי פלסטיקה, שיניים, לסת, סיבולת לב ריאה. בשבוע שעבר עשיתי ניתוח. יש לי גם רופאת עור. המון טיפולים, המון כאבים ויש גם את הפן הרגשי", מספרת איסקוב. "אני משתדלת לא להסתכל על זה כקושי, אלא כמטרה — לשים את זה מאחוריי ולהתקדם".
למה את הכי מתגעגעת מהחיים שלפני?
"לכל החיים שלפני. הכל. לי, לעצמי, לעבודה שלי, למראה שלי. כל מה שהיה לפני. זו לא אותה אחת, זו לא אותה נפש".
תחושה של אובדן?
"גם. זה גם בא לידי ביטוי במראה. אין מה לעשות, זה כבר לא אותו מבט, שום דבר לא אותו דבר. החלק הזה של הפנים נשבר", היא מצביעה על לחייה השמאלית, "ארובת העין והלחי, כל הצלקות שיש, השיער. אני מרגישה את זה גם בנפש. עדיין אין בי השלמה, אני עדיין צריכה להתרגל לקבל ולאהוב את עצמי החדשה. זה יגיע, זה תהליך. לא בחרתי להיות קירחת ועם שיער קצוץ. כולם אומרים, 'איזה יפה לך', אבל אני לא אוהבת את זה".
איך את מדמיינת את החיים שאחרי?
"אני כבר לא יודעת למה לצפות. החיים כל כך מפתיעים. הרצון הוא לחזור להיות אנונימית, לחזור לעבוד. חשבתי שזה שאני אדבר על המקרה האישי שלי זה מספיק כדי ליצור שינוי. עכשיו אני מבינה שיש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני צריכה לראות אם אני מספיק חזקה כדי לעמוד בפרונט של הדבר הזה, כי זה מציף אצלי את כל האירוע חזרה. אני חושבת שרק מישהי מתוך המקום הזה יכולה לבוא ולהציף דברים, כי למרות שלא הייתי מודעת לכך חייתי באלימות, אבל אני צריכה קודם כל לטפל בעצמי ובילד שלי, ואז לראות. אני אם יחידנית עכשיו, וחשוב לי להראות לבן שלי הרבה חיוכים, להראות לו אמא שמחה".
גם ווישניאק שבדרך כלל מעדיפה לא להתראיין, מנסה למצוא את הבלאנס בין שמירה על המורשת של אחותה לבין הצורך לשמור על הפרטיות שלה. "ביולי מאיה הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 22", היא אומרת. "זה חודש של ימי הולדת אצלנו במשפחה, גם אחי וההורים שלי חוגגים, ויולי האחרון היה חודש נורא. באחד הבקרים התעוררתי וגיליתי שברך ימין שלי גדולה פי שניים מהרגיל. במשך חודשיים הלכתי על קביים ופגשתי רופאים ואורתופדים ואף אחד לא הבין מה קרה. הרגשתי כאילו אני לא יכולה ללכת בלעדי מאיה, שהגוף שלי החליט שהוא עוצר. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה כי אני לא יכולה ללכת וחושבת איך אני מתמודדת, שזה או שאני נשארת במיטה וחיה את האובדן של החברה הכי טובה שלי או שאני עושה, וזה נורא קשה לבחור לעשות. מאיה ציירה מדהים. יש לי שני קעקועים שהם ציורים שלה, ורציתי למצוא דרך פרקטית כדי לשנות דברים באמצעות הציורים של מאיה. לתעל את האמנות כדי לעזור ולשנות. יש לנו המון פרויקטים של חולצות וגלויות עם הציורים שלה. כל פרויקט כזה מגייס כספים עבור עמותות וארגונים שמסייעים למניעת אלימות במשפחה ולאנשים שסובלים ממנה.
"אני מנסה לשלב בין הרצון שלי להמשיך להיות שירה הסטודנטית להנדסה, שהיא בת הזוג של עומר, שהיא הבת של אריאל והילה לבין שירה שהיא אחות של מאיה. ופה המקום הזה בא. כשמאיה הייתה בת 14 היא כתבה לעצמה מכתב, ויש שם משפט שהיא אומרת, 'תמיד אנסה לשנות דברים לטובה, אפילו אם זה הדבר הקטן ביותר. כל הזמן אשאף ליותר, כי אני יודעת שאני יכולה'. המשפט הזה זה מה שאמרתי להורים שלי באותו לילה שמאיה נרצחה, וזה המשפט שהמשפחה שלי חיה לפיו, זו הדרך שמאיה מתווה עבורנו".
7 צפייה בגלריה
לילי בן עמי, שירה איסקוב ושירה ווישניאק. "שלא יהיו עוד אחיות שיתבזבזו"
(צילום: גבריאל בהרליה)
עד כמה המאבק שלכן באלימות נגד נשים הוא לשם המאבק וכמה הוא מהווה מנגנון התמודדות עם האובדן?
בן עמי: "אני מרגישה שמיכל הייתה כל החיים שלה אור, והאור הזה נשבר. הפעילות הציבורית שאנחנו עושות לזכרה שומרת את האור הזה של לעשות טוב בעולם. אני כל הזמן רוצה להיות קרובה אליה. בעשייה הציבורית יש משהו שמרפא את הכאב האינסופי הזה. הלוגו של הפורום זה הפנים שלה, השם של הפורום הוא מיכל סלה. זה להיות קרובה למיכל, להרגיש את הנוכחות שלה, להפיץ את הערכים שלה. בחודש מאי הקרוב מיכל הייתה אמורה לחגוג 34, ואנחנו מרימות את ההאקתון הראשון בישראל להצלת חיים של נשים באלימות. מנסות למנוע את האלימות מלכתחילה. בימים האלה אנחנו נכנסים למקלטים של נשים באלימות ולכפרי נוער של נערות ונערים בסיכון, והם מעלים רעיונות שהיו מצילים אותם. אנחנו מרימים צוותים עם חבר'ה מ-8200 ומגוגל, שבראשם יעמדו נשים שורדות אלימות, במטרה לפתח מוצר טכנולוגי מציל חיים".
ווישניאק: "אנחנו פה בעל כורחנו. הלוואי ולא היינו צריכות לשבת פה ולדבר על זה שאחותי נרצחה לפני עשרה חודשים, שארבעה חודשים אחר כך שירה כמעט נרצחה, ושכמעט שנה לפני כן מיכל נרצחה. יש שינוי שחייב לקרות וכל אחת מאיתנו עושה אותו בדרך שלה. לשלושתנו חשוב שלא נשמע על עוד מקרה כזה. שלא יהיו עוד אחיות שיתבזבזו, שלא יהיו עוד נשים כמו שירה שיצטרכו ככה לשקם את החיים שלהן. הלוואי שלא נצטרך להציל יותר נשים, שזה מתישהו ייגמר".
