קרוב ל-85% מהתלונות על תקיפה מינית לא מתגבשות לכדי כתב אישום, וממילא אינן נידונות בבית המשפט. התלונות מתמסמסות, נמוגות ומתאיינות, בדרך כלל בחדרי הפרקליטות. רשימת התירוצים וההסברים ארוכה: הראיות לא מספיקות - ניסוח מכובס שמלבין חקירות משטרה רשלניות, שנעשות, כמובן, בליווי אטום של הפרקליטות, או שהעדויות חלשות - שזה אומר שילדה בת 11 שהותקפה מינית על ידי קבוצת גברים לא זוכרת במדויק כל פרט ופרט מרגעי האימה שחוותה.
עד שהפרקליטות כבר מחליטה להגיש כתב אישום על תקיפות מיניות, חלק גדול מהמקרים, יותר מ-80%, נגמרים בעסקאות טיעון, או כפי שהפרקליטות אוהבת לקרוא לזה - הסדר טיעון. הסדר כזה לא רק חוסך את העבודה המשפטית, אלא גם, כפי שפורסם כאן לאחרונה בהרחבה, נגמר לרוב בענישה מבישה.
וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הנתון שהוא פועל יוצא של כל אלה, שרק כ-10% מהנפגעות והנפגעים מוכנים להגיש תלונה. ועכשיו במספרים: מתוך 1,000 נפגעים רק 100 יגישו תלונה, ועניינם של 15 בלבד יגיע לבית המשפט. כל 985 הקורבנות האחרים, שיחפשו.
מבלי להשוות כמובן בין חומרת העבירות, כבר שנים שהמשטרה והפרקליטות מפגינות אוזלת יד מדהימה בכל מה שנוגע לטיפול המערכתי בפשיעה החקלאית בפרט, ובאלימות ובפשיעה בכלל. אוזלת יד שבאה לידי ביטוי גם במה שנוגע לאלימות בתוך המגזר הערבי.
ניתן, כמו עד היום, להרים ידיים, ולקוות שהאזרחים יעשו את העבודה. אבל אפשר גם לדרוש שיתכבדו כל האחראים לביטחוננו, מהמפכ"ל החדש, דרך פרקליט המדינה וכלה ברמטכ"ל וימלאו את תפקידם
והנה, לפני פחות משבוע חברו להם שני סוגי הפשיעה כדי להמחיש עד כמה נורא יכול להיות התמהיל הזה כשפורצים מהפזורה הבדואית נכנסו לבית באחד היישובים בדרום. הם לא הסתפקו בגניבת הרכוש, אלא ניצלו את ההזדמנות ותקפו מינית ילדה בת 10. וככה, בשולי המגפה הנוראה שהפכה את אורחות חיינו על פניהם, מתרבים והולכים, בנחת ובשלווה, השוליים המוזנחים שכבר מזמן אינם סמויים מהעין.
"עמדתי מרחוק", סיפר לי לא מזמן חקלאי בדרום, "וצפיתי בשלושה צעירים המעמיסים את הגנרטור ומתקן הדישון שלי על הטנדר שלהם. הם היו שלושה, אני הייתי אחד, ולמרות שהייתי חמוש היה ברור שאני לא הולך להסתבך בירי ולמצוא את עצמי לא רק על ספסל הנאשמים אלא גם בכלא".
פנית למשטרה? שאלתי. "לשם מה?", הוא אמר, "כבר חודשים שוכבות שם תלונות שהגשתי על גניבות קודמות ומעלות אבק, מה גם שנוכח העובדה שחברות כבר לא מסכימות לבטח אותי אני לא צריך את הטופס שלהם".
אותו חקלאי התקשר אליי כשהתפרסם סיפור הפריצה לבסיס צה"ל בנבטים. "אני מחכה לראות איך יעמידו לדין את הש"ג שלא ירה בפורץ", אמר לי, "וזה כשמדובר בצה"ל, שכבר שנים מרוקנים לו את המחסנים".
אז מה אפשר לעשות? ניתן, כמו עד היום, להרים ידיים, ולקוות שהאזרחים יעשו את העבודה, יתרמו ויתנדבו במרכזי סיוע לנפגעות עבירות מין, יפטרלו ברחובות היישובים וייעזרו בארגון "השומר החדש" כדי להגן על רכושם. אבל אפשר גם לדרוש שיתכבדו כל האחראים לביטחוננו, החל מהמפכ"ל החדש, רב-ניצב קובי שבתאי, דרך פרקליט המדינה הטרי עמית איסמן, וכלה ברמטכ"ל אביב כוכבי, שרק לפני כמה ימים הבטיח לנו שננצח בעימות הבא בגבול הצפון, שימלאו את תפקידם.
אפשר לדרוש שהמשטרה תפעיל כוח אדם מיומן ותקצה משאבים ראויים, שהפרקליטות לא תתחמק ממחויבויותיה, שפרקליטה עצלה לא תמליץ לילדה בת 11 שלא להגיש תלונה בטענה שיהיה לה קשה להתמודד מול 15 סנגורים שיקרעו אותה על הדוכן, תוך הסתרת העובדה שמי שעולה על הדוכן ומייצג נפגעות עד גיל 14 הוא בכלל חוקר נוער. שהיא תפסיק לקרוא לילדה בת 11 או בת 13 "נערה" – כפי שזה נוסח בתשובה שלהם לפרשה - ובטח ובטח שלא יטענו שמשפט כזה יכול להימשך שלוש שנים ואז היא תהיה כבר בת 14.
בשורה התחתונה, ראוי שמי שאחראי לרווחת כולנו יעשה את המוטל עליו בלי להפיל עלינו סדרת תירוצים, נימוקים, טענות ומענות למה כשל, כי זו בדיוק הגדרת התפקיד שלהם. ואם לסיים בקלישאה - אז יפה שעה אחת קודם.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
