אחרי שנתיים: תושבים חוזרים למבוא מודיעים
(צילום: נדב אבס, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
המזוזה על משקוף דלת הקרווילה של יהודה גולומב ואימו במבוא מודיעים שליד יער בן שמן, מספרת סיפור של יישוב שלם. עם מסמר אחד ונייר דבק – הכי זמני שאפשר – מדובר במזוזה שעומדת ליפול, כזו שמשדרת: זה לא ביתי הקבוע. לבית הקבוע אעבור לאחר שיבנה שוב. כמעט 90% מתושבי מבוא מודיעים, שרובו נחרב בשריפת הענק לפני שנתיים - במאי 2019 - שבו אליו בארבעת החודשים האחרונים. רובם גרים בקרווילות שהקצתה להם המדינה לשלוש השנים הקרובות ומנסים לקושש כסף כדי לבנות את בתיהם מחדש. אחרים עדיין שוכרים דירות מחוץ ליישוב ורק מתי מעט הצליחו לבנות מחדש ונמצאים כיום על קרקע מוצקה.
גולומב (33) היה בין הראשונים שחזרו ליישוב עם הצבת הקרווילות לפני ארבעה חודשים. הוא ואימו מתגוררים באחת בת שלושה חדרים. יומיים אחרי השריפה הוא הרים מצלמת וידאו ומאז יצר יחד עם חברו ללימודי הקולנוע עידו פרוכטר את הסרט "דרוש כפר", שמלווה את מסע תושבי המקום בחזרתם הביתה אחרי שנתיים.
שכונת הקרווילות שקמה במרכז מבוא מודיעים ניצבת בדיוק מאחורי שני האתרים היחידים שלא נשרפו - בית הכנסת ומגרש הכדורגל. אחרי שנתיים החייתה השכונה מחדש את היישוב, שברחובותיו שוב רואים ילדים רוכבים על אופניים וריח בישולים נישא בין הבתים הזמניים.
"לבנות בית ייקח שלוש או ארבע שנים. אבל כדי לראות פה שוב ירוק אצטרך לחכות לגיל 70"
לא רחוק משם, היכן שהיו פעם בתי מגורים ופינות חי, יש כיום בעיקר עשבייה פראית. שרידי רוב הבתים נהרסו ופונו, וכעת מחכים מרבית תושבי היישוב לבנות חדשים במקומם. "צילמתי איך הורידו את הבתים", מספר גולומב, "אבל הכי קשה לי זה העצים. אני מתגעגע לירוק. זה היה היופי של המקום הזה - הטבע. בית אתה יכול לבנות מחדש, זה ייקח שלוש או ארבע שנים, אבל עץ ששתלו עכשיו מהקרן הקיימת יגדל רק בעוד 40 שנה. אצטרך לחכות לגיל 70 כדי לראות פה שוב ירוק".
מוזר לצעוד עם גולומב ביישוב. במקום שבו רואים עשבים או פחם הוא רואה בית. ליד בית מפויח שטרם נהרס הוא אומר: "זה קצת צורב בלב. אני רוצה שכבר יורידו אותו או יבנו מחדש כי זה כמו מצבה שכל הזמן מזכירה, ואני רוצה להמשיך הלאה".
מאי 2019: ההרס במבוא מודיעים
(צילום: עמית הובר, יאיר שגיא )
בין ההריסות של הבית נמצא מפתח שעדיין תלוי על קיר ושולחן חדר אוכל. "אני לא יודע איך אש עובדת" הוא אומר, "אבל היא לא כילתה את הכול ואולי זה סימן שהמשפחה תחזור בעזרת השם".
צעדיו מהירים עד שהוא מגיע למקום הכי אישי - המקום שבו היה ביתו. לפני קצת יותר מחצי שנה הרס דחפור את המעט שנשאר ממנו אחרי השריפה וגולומב היה שם עם המצלמה. "כל מה שנשאר מהבית שלי זה חובזה", הוא מביט בשיח שצמח על השטח. "פה היו הדסים שלנו והם שרדו. אני מתכנן לחזור לפה ואשתמש בהם להבדלה בהמשך".
- למה בחרת לתעד את הריסת הבית שלך?
"כי ידעתי שאני צריך לתפוס את זה. זה חלק מהחוויה. זה אמנם מאוד סמלי אבל היה לזה הרבה משמעות. המצלמה זו מסכה. אני מצלם את המשפחה ואני כמו מתחבא, אבל זו הצורה שבאמצעותה אני יודע איך להתמודד. אני חוזר לפה כל כמה שבועות ומדמיין מה יהיה. היה חשוב לי לתפוס את הרגע ולשים את זה מאחורי".
תחושת אשמה של אלה שביתם לא נשרף
מסע של טלטלה עברו תושבי מבוא מודיעים מהיום שבו נמלטו מבתיהם הבוערים. חלקם עברו לגור ביישובים יד בנימין וחפץ חיים, אחרים בישיבות או בשכירות. היו מי שחלמו שהחזרה תיקח כמה חודשים, הפסימים יותר דיברו על שנה. בפועל, הדרך חזרה אמנם נמשכת כבר שנתיים, אבל היא כוללת הרבה בירוקרטיה שבדיעבד מסייעת לתושבים: ביוני 2019 אישרה הממשלה תקציב של 65 מיליון שקל לשיקום היישוב. רוב הסכום הועבר לשיקום תשתיות, לבניית אתר הקרווילות ולשכר דירה לאלו שלא יכלו לחזור לבתיהם.
בנובמבר אשתקד נחתם הסכם היסטורי בין ועד היישוב לבין רשות מקרקעי ישראל, שהסדיר את זכויות התושבים בו - שהיו במחלוקת מאז הקמתו ב-1964. עם זאת, כסף לבניית בתים חדשים לא הועבר.
"גן העדן שלנו נשרף", אמרה צופיה תעיזי אחרי השריפה. "המושב היה כל מה שהכרתי, בתור ילדה חשבתי שאני גרה בגן עדן ואתמול איבדתי אותו". השבוע, כשהיא והוריה הם בין היחידים שהצליחו כבר לבנות את ביתם מחדש, היא אומרת: "זה המקום הטבעי שלי. קצת לפני השריפה גרתי בירושלים ללימודים ואחרי שחזרתי התרחשה השריפה. ההרגשה הייתה של אובדן כפול: גם של המציאות וגם של הפנטזיה שלי. אבל עכשיו כשחזרתי משהו התחבר והתיישב. גם אני השתניתי וזה מרגיש כאילו הלב מתחבר מחדש".
- נוצרו מעמדות בין התושבים? אלה שבנו בתים מול אלה שגרים בקרווילות?
"אני לא מרגישה ככה, אבל היה לי קונפליקט לגבי איך שזה נראה. השמחה שלי לא הייתה שלמה כי לא כולם בבתים שלהם. הייתה לאנשים תחושת אשמה על כך שהבית שלהם לא נשרף ושל אחרים כן. אני מניחה שההרגשה של האנשים שחיים בקרוואנים קשה, כי יש מקום במושב אבל זה עדיין לא הבית".
גולומב שמקשיב לדבריה מתערב ואומר: "זה מעין רגל בפנים, רגל בחוץ. משהו זמני. זה לא הבית שגדלתי בו ולא האדמה שלי. אבל ביחד עם אנשי הקהילה נצליח לעשות את זה ונגיע לבית. בסוף נהיה קהילה שכולם שמחים להיות בה".
"נקווה לארח בבית החדש בעוד שנה"
בניגוד לביקורים קודמים במבוא מודיעים לאחר השריפה, שבהם השקט שלט, הפעם לצד ההיסטוריה השרופה יש חיים: ילדים רוכבים על אופניים, משחק הכדורגל של שישי מתחיל להתגבש ואפילו שלום שוורץ, שחזר חודשיים אחרי השריפה והתגורר באוהל, כבר בונה דירה על גלגלים.
לרוב התושבים לא היה ביטוח על הבית, ולכן גם כעת, כשהקרקע שייכת להם באופן רשמי, הם זקוקים להלוואות כספיות כדי לבנות. "אין לנו בית, יש לנו קרווילות שנתנו לנו לשלוש שנים, ועוד שנתיים וחצי נצטרך לעזוב. לפי החוזה יש לנו קרקע, אבל אין אישור לבנות עליה", הסבירה נחמה סילבר, ממייסדות היישוב, כשהיא עומדת מחוץ לקרווילה הזמנית שלה.
היא הוסיפה: "אולי אם נצליח לבנות - ייצא משהו טוב מכל העסק. הדבר הכואב ביותר עד עכשיו היה שלא היה לי בית לארח. דאגתי מה לעשות בשבתות. אז עכשיו יש לי בית ואני נהנית בשבתות, אבל זה אחר".
לפני השקיעה יושב גולומב בסלון הקרווילה שלו ומביט על קולאז' של עשרות תמונות שתלוי על הקיר מעל לספה. רוב התמונות שלו ושל בני משפחתו, ובאחת - בדיוק במרכז - מופיעים כולם על הדק בבית הישן. "זה המרכז כי ככה זה היה פחות או יותר. תמיד חגגנו על הדק", הוא מסביר. "בנינו אותו בעצמנו בכמה ימים, כל המשפחה. בבית החדש נבנה שוב את הדק הזה. אני מקווה שזה יקרה תוך שנה. שבאפריל 22 נארח אותך שם".
