כבר יותר מחצי שנה שצוותי הרפואה עובדים מסביב לשעון בעקבות התפרצות הקורונה בארץ. לצד הרופאים והאחיות, שמקבלים באופן טבעי את הפוקוס, נמצאים לא מעט עובדים נוספים שעובדים שעות ארוכות ומסכנים את עצמם לטובת החולים. ynet מצדיע לצוותי הרפואה.
"נחשפים מדי יום לתופעות חדשות"
מירב לוריא מאלעזר היא ראש צוות מפעילי מכונת לב-ריאה ואקמו בבית החולים הדסה עין כרם. לרוב היא משתתפת בניתוחי לב ואחראית על חיבור המטופל למכונה ועל הפעלתה. הקורונה שינתה באופן דרסטי את התפקיד שלה.
"כמות החולים במצב קשה עלתה ואנחנו נקראים לחבר חולים למכשיר האקמו בעיקר עבור הבעיות הריאתיות שיש לחולי קורונה", סיפרה. "יש מקרים שבהם החיבור למכשירי הנשימה אינו מספיק כדי לפתור את המצוקה הנשימתית ואז עוברים לאקמו. חווינו לא מעט טיפול באירועים מורכבים, אבל המחלה הזו הביאה איתה תופעות חדשות בקרב החולים".
"העבודה בשטח דורשת כעת התאמה ספציפית של הפעלת המכשיר והתאמתו לתופעות הללו, ולמשך ימים. למדנו את השטח ואנחנו מכירים את התופעות והצרכים של חולי קורונה ויודעים לעשות את ההתאמות האלה, אבל כמובן נחשפים מדי יום לתופעות חדשות".
למרות האפשרות שתידבק בקורונה, לוריא לא התלבטה לרגע אם להתגייס למצב החדש. "כל איש צוות בבית החולים שעובד עם חולי הקורונה לוקח סיכון, זה חלק מהתפקיד. לא הייתה לי לרגע מחשבה אם להיות שם או לא. מטופלים במצב קשה זקוקים לנו – והצוות שלי ואני תמיד נהיה שם".
"הקורונה עשתה כאן שינוי גדול והחולים עוברים ימים ארוכים ללא בני המשפחות שלהם", סיפרה. "כל הצוות מנסה לפצות על כך, אבל אין ספק שזה לא קל. בכל הזדמנות שאפשר לתת לחולים לראות בן משפחה אני מנסה לעזור. בנים של מטופל ביקשו שאשמיע לו ברכה של רב. היה להם כל כך חשוב שישמע את הברכות למרות שהוא לא היה בהכרה מלאה. התקשרתי אליהם מהטלפון הפנימי והם השמיעו לו. זה היה מרגש".
"מרגישה שיש לי חלק משמעותי"
ענת סבח עובדת כבר 30 שנה במחלקה פנימית בבית החולים בילינסון. בימים אלה היא משמשת ככוח עזר במחלקת הקורונה התת-קרקעית בבית החולים. "אני מחלקת אוכל לחולים במחלקה, פנה ציוד ומטפלת בחולים – רוחצת אותם, מסייעת להם לאכול ולשתות וגם מדברת איתם כשיש לי זמן".
"התקופה הזו מרגישה שונה לגמרי, תחושה של מלחמה", הסבירה. "זו לא מחלקה פנימית רגילה, זה חניון, אין שם כלום. אני מרגישה שיש לי חלק משמעותי במלחמה הזו. החולים רואים אותי וזה עושה להם טוב, ואני מבסוטית מזה שאני נותנת מעצמי המון".
העבודה המרכזית עבור סבח – היא פשוט להיות שם עבור החולים. "הם נמצאים שם לבד, ללא הקרובים שלהם, אין להם אף אחד לידם שיהיה שם בשבילם וידאג להם. אני כמו המשפחה שלהם. אני מדברת איתם, שואלת לשלומם, דואגת להם לבקבוקי מים, מכינה קפה. הם אמרו לי 'וואוו, את כמו אמא, כמו מלווה'".
לצד תחושת השליחות, סבח חוששת להידבק בקורונה. "תמיד יש את החשש, אבל אני מוגנת היטב במחלקה. יש לי בעל חולה בבית שכל הזמן דואג שאני לא אדבק וכל שיעול שלי מבהיל אותו. כשאני רואה אנשים שלא שומרים על ההנחיות זה מרגיז אותי. אני אומרת להם לשים מסכה כי זה לא צחוק, חבל".
"מקווה שננצח את זה ביחד"
תייסיר עוויסאת משמש כרוקח ראשי בקהילה ובמרחב אילת ואחראי על התקשורת בין בתי המרקחת למחלקות בבית החולים יוספטל בעיר. "אנחנו עוברים תקופה קשה אבל אנחנו שורדים אותה. אנחנו מרגישים את הלחץ ויש תנועה גדולה לבתי המרקחת של אנשים שחוששים מהמצב".
"הדאגה המרכזית שלי היא שאנחנו נמצאים באזור שרחוק מכל שאר הארץ", הסביר עוויסאת. "בינתיים אני דואג שאנשים יקבלו את התרופות שלהם בזמן. התקופה יכולה להיות יותר מאתגרת ויותר קשה. כל הצוותים הרפואיים עוברים תקופה קשה, אבל עם כל הקשיים אנחנו חזקים ונותנים את כל מה שאנחנו יכולים".
משפחתו של עוויסאת לא גרה איתו באילת, והמרחק מהם, יחד עם העבודה המלאה בעקבות הקורונה, גורמים לגעגועים רבים. "זו תקופה קשה ואני מקווה שננצח את זה ביחד", אמר. "זו גאווה שאני חלק ממערך הרפואה ואנשי הצוות הרפואי, במיוחד בתקופה הזו. אני מרגיש שאני ממש לא את התפקיד שלי באהבה ובמחויבות מלאה".
"קשה לראות את החולים לבד"
גם עבור יונס יצחק, אחראי יחידת סיטי בבית החולים מאיר, הקורונה שינתה את העבודה. "אנחנו בהחלט מתנהגים שונה, עורכים יותר ניקיונות כדי לשמור על הצוות ועל הנבדקים. יש לנו תפקיד כפול – גם לעבוד עם אנשים שחולים בקורונה וגם למנוע הדבקה. אנחנו מטפלים בחולי הקורונה בסוף היום כדי למנוע אפשרות להדביק חולים אחרים. צריך לקחת בחשבון את המורכבות של החולה ושל הבדיקה".
הקורונה הגיעה גם אל משפחתו של יצחק. לפני כחודשיים אביו בן ה-87 נדבק בנגיף. "פינו אותו לבית חולים והוא היה שם לבד, כל מה שהוא ראה זה אנשים לבושים בלבן מכף רגל ועד ראש. התקשר אליי רופא וסיפר שמצבו מידרדר וביקש אישור להנשים אותו".
יצחק ביקש להעביר את אביו לבית החולים מאיר, שבו הוא עובד, וכך השניים נפגשו. "לקח לו עשר דקות לזהות אותי. הוא קרא בשם שלי ושמח כל כך, הוא פשוט התחיל לחיות מחדש. אין ספק שחלק מהקושי של החולים זה שהם נמצאים לבד ללא בני המשפחה. קשה לי לראות חולים שנמצאים לבד, זה עושה את זה קשה יותר".
"יש תחושת גאווה שאני חלק מהמערך הזה שעוזר למנוע את התפשטות הנגיף", הוסיף. "אני מגיע לעבודה ולובש בגדים של חדר ניתוח. אני לא מסכן אף אחד ולא מפחד מהקורונה. צריך לשמור על ההנחיות כי רק כך נוכל למנוע את ההדבקה".
"גאוות יחידה, מחלקה מצטיינת"
עומס העבודה שנוצר בעקבות הקורונה משפיע גם על צוותי העזר והמשק של בתי החולים. "כמות העבודה מאז פרוץ הקורונה עלתה משמעותית והיא עמוסה", סיפר יובל ביטון, מנהל המשק של בית החולים יוספטל באילת. "יש יותר אתרים שנפתחו, יש יותר עובדים שהגיעו בעקבות הקורונה שצריך לתת להם מענה לכל נושא הזיהומים והחיטויים".
"אנחנו מנקים גם את מחלקות הקורונה ויש נהלים ברורים מאוד לחיטוי", הוסיף. "יש לנו עבודה פי שלושה ממה שהיה לפני הקורונה. כשיש מישהו שחשוד בקורונה צריך לעקוב אחרי כל הפעולות שלו ולחטא כל מקום שהיה בו. כל הזמן מבצעים חיטוי יזום כדי למנוע הידבקויות".
תחושת השליחות מובילה את הצוות, גם מול החשש להידבק בנגיף. "המחלקה שלי זו גאוות יחידה, העובדים הם הלוחמים הכי גדולים בנושא הקורונה. יש לנו תמיד חשש שנידבק, ויש לנו צוותים שהיו במגע עם חולי קורונה. אבל אנחנו מתמגנים בהתאם וכל עובד שמסיים את העבודה מוריד את המדים ולא הולך איתם הביתה".
"אנחנו מאוד אופטימיים, ואנחנו ננצח את הנגיף", סיכם ביטון. "כולי תקווה שנחזור לשגרה ובית החולים יחזור למצב הרגיל שבו נוכל ללכת בחופשיות, ושאנשים יהיו חופשיים. אבל בינתיים נצטרך ללמוד לחיות עם המצב".
