ניצול השואה מרדכי פייר בן ה-86 אמנם עבד כל חייו, אבל היום הוא לא יכול להרשות לעצמו אפילו לתקן את השן שנשברה לו. "אני ממש מתבייש שהגעתי למצב כזה", סיפר מרדכי. "נתתי כל כך הרבה למדינה הזאת. מה נתנה לי המדינה? כלום".
הוא נולד בבלגיה, וברח לצרפת לפני המלחמה. "נשלחתי עם אמא שלי ושתי אחיותיי למחנה ריכוז בצרפת. הייתי בסך הכל בן שש, אבל הייתי צריך לעבוד וסחבתי דליים עם מים. סבלנו שם מרעב ומקור. קיבלנו רק שמיכה אחת, אז אמא שלי הייתה מכסה אותנו לרוחב עם הרגליים בחוץ".
בתום המלחמה עלה מרדכי לארץ, הכיר את אשתו והשניים הביאו לעולם שלושה ילדים. הוא עבד במשטרה ובמפעל פלדה לטנקים. "המדינה לא מאפשרת לאנשים כמונו להזדקן בכבוד", אמר. "לפני הקורונה עוד הסתדרתי, עכשיו אני מתבייש להגיד שהגעתי לאוברדראפט של 15 אלף שקל".
לפני 11 שנה נפטרה אשתו, שסבלה מאלצהיימר. גם הוא לא נמצא היום בקו הבריאות. "אני כבר בקושי הולך ויש לי סוכרת", סיפר מרדכי. למרות מצבו, הוא לא מוכן להפוך לנטל כלכלי על משפחתו. "הם עובדים כל כך קשה ואני לא מוכן לקחת מהם כסף. יש מדינה שצריכה לדאוג לי".
כיום הוא אמנם מתגורר בדיור מוגן, אבל נאלץ להצטמצם במזון. "אני מגביל את עצמי באוכל, אוכל מעט כי חושש שלא יהיה אחר כך. אחי גר איתי בדיור המוגן, ואת חבילת המזון שאני מקבל מארגון 'לתת' אני חולק איתו. אני מודאג מהעתיד, חושש שאאלץ לעבור דירה. הגיע הזמן שהמדינה תתן לנו, הניצולים, לחיות את השנים האחרונות שלנו בכבוד".
