אתמול בערב (יום ד') התקשרה אלי רוחק'ה. לא שמעתי ממנה המון שנים. ידעתי שהם עדיין בשכונה אבל אף אחד לא מזכיר אותה עוד. בגלל הקורונה גם לא התקיים טקס יום הזיכרון השכונתי אז פספסתי את השלום השנתי שלנו.
מה שלומך? שאלתי. רוחק'ה, כמו רוחק'ה, ניגשה ישר לעניין: "יש לך את מספר הטלפון של משפחת פרקש? זאת מקיסריה, ההורים של תם?". אמרתי שלא והיא הנחיתה: "טוב, תשיגי לי אותו ותחזרי אליי". הרגשתי כמו ילדה בגן שהיא ניהלה אבל לא העזתי לשאול למה היא צריכה אותו.
רוחק'ה הייתה הגננת של הילדים, מהגננות של פעם, אלו שכשהייתי משאירה את אחד הילדים אצלה לא הייתי צריכה להסתכל אחורה אפילו. כמעט אפס בכי מההתחלה.
ערן, הבן שלה, למד בכיתה אחת מעל אחד מבניי. הוא היה מקסים כמוה אבל קשוח. הספורטאי המצטיין של בית הספר, הברדקיסט, מלך כל כיתה שבה למד. אף שלימודים לא היו הצד החזק או האהוב עליו, הוא סיים את כל הבגרויות ותכנן ללמוד הנדסה אחרי שיסיים את השירות – כצפוי – ביחידה מובחרת.
ההפגנה מחוץ לבית משפחת פרקש בקיסריה
הקשר שלנו התפייד והפעם הבאה ששמענו על המשפחה הייתה כשסיפרו לנו שערן נהרג בפעולה צבאית. כמו כל השכונה בערך, הגענו ללוויה ולשבעה, מנסים ולא מצליחים להוציא מהפה מילת נחמה. פשוט כי אין כזאת.
רוחק'ה, בעלה ושתי בנותיה חיו מאז ועד היום את האסון. הבית עמוס בתמונות של ערן, החדר שלו נותר בדיוק כשהיה כשהוא יצא לפעולה האחרונה. הכול נשאר בהקפאה.
כל המשפחה הנהדרת הזאת הלכה ונגמרה. האב נפטר מדום לב שלוש שנים אחרי האירוע והיה ברור שהצער עשה לו את זה. את רוחק'ה של לפני האסון לא יכולת לתפוס ללא חיוך מאמא נדיב ומלא טוב לב, אבל אחרי נפילתו של ערן היא כבר לא יכלה לתת לילדים את החום והאהבה והעדיפה להסתגר בבית.
לא שמעתי ממנה כמה שנים, ואתמול כשביקשתי בסוף להבין למה היא זקוקה למספר של הפרקשים, פתאום נעלמה מסכת קור הרוח העניינית מקולה. "ג'ודי", היא פרצה בבכי בטלפון. "איך? איך אנשים, ישראלים, יהודים, שערן ותם מתו כדי שיוכלו לחיות במדינה, איך הם יכולים להגיד לאם שכולה 'הלוואי שתאבדי עוד ילד'?
"אני רוצה לדבר עם אמא של תם ז"ל, לנסות להבין יחד איתה איך ישראלים יכולים להוציא משפטים כאלה מהפה. חינכתי דורות של ילדים לאהבת הארץ, לאהבת הזולת. מה השתבש אצלנו? מה קרה? אנחנו טובעים בביצה של שנאת אחים. זו ביצה טובענית הרבה יותר מהביצות שייבש סבא שלי. מה הם רוצים שיקרה כאן? שנוציא רובים ונירה אחד על השני?".
שתקתי. נתן אשל אמר פעם שהם - כוונתו לאנשי המחנה של הבוס שלו - ניזונים מהשנאה. אשל לא התבייש בזה. גם השר יואב גלנט, אלוף במילואים, איש שהחזקתי ממנו, נשאל אתמול בראיון על הביזיון בקיסריה וענה שבדמוקרטיה יש חופש דיבור. לא, מר גלנט. לא, ביביסטים יקרים. לא על חשבון הדם של הילדים. גם לא מצד הילד שתקף את רני רהב שהעז לגנות את המסר הנורא הזה, דבר שלאבא שלו לקח שעות לעשות.
ההשוואה של בנימין נתניהו להיטלר היא מגונה, אבל יש הבדל. גם לי כותבים משפטים בנוסח זה ולפעמים יותר גרועים. זה כמובן לא בסדר, זה אידיוטי, אבל אף אחד לא מת מזה. אתם מבינים את ההבדל? אתם מבינים שלמשפחת פרקש ולמשפחה של רוחק'ה אף פעם לא יהיה מצב של מאה אחוז אושר? אתם מבינים שהמשפחות האלה תמיד יסתובבו עם חור ענק בנשמה?
אז למפגין אפריים גרייף מותר להגיד שהוא "מקווה שמחבל יחדור ביניהם", ולמפגינה אחרת לומר ש"באותו הרגע שהיא הניפה סמרטוט שחור היו צריכים לשים לה כדור בראש"? רק בגלל שמשפחת פרקש לא חושבת כמוהם?
ערן ז"ל ותום ז"ל נהרגו כדי שלמפגינים האלה ואחרים יהיה מקום לחיות בו בשקט. אני לא יודעת אם האנשים האלה חברי ליכוד, ואם כן, אני במקום הליכודניקים הייתי מעיפה אותם בבעיטה החוצה מהתנועה. מה שברור זה שמנחם בגין היה מתהפך בקברו אם היה רואה ש"לפלג, לפלג, לפלג" זה הדגל שאותו נושאים אנשים בשם המפלגה שהקים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
