"אין לי אסטרוגן, אבל יש לי אקדח", כתבה גייל שיהי בספרה "מעברים", שנודע כמדריך לשלבי החיים השונים, מבגרות ועד זיקנה. ולזיקנה הזו, שהיום נחשבת כפשע הגדול ביותר של האנושות כלפי עצמה, עוד נשוב. אבל בינתיים נתמקד באקדח. פשוט מפני שהגיע הזמן שנכוון אותו – רק מטפורית כמובן – לעברו של כל מי שמעז לפתוח את הפה על הבחירות האסתטיות של נשים וגברים באשר הם.
ההיא מתחה, ההוא צבע, זאת הזריקה, השנייה החליקה. הלו? אולי די כבר? כי בואו, זה לגמרי לא העסק שלנו האם, מתי ואיך אנשים שהם לא אנחנו מחליטים לסתת את הלסת, להרים את העפעפיים או לחשק את השפתיים.
הם יכולים לבחור להשתיל לעצמם פרופיל ססגוני של חד-קרן, או ריסים מעוגלים וסמיכים של גמל דו-דבשתי (לגמלים יש אחלה ריסים, תסתכלו פעם מקרוב), וכל מה שמותר לנו באמת לעשות נוכח פרצופו המחודש של האדם הישן שעולה מולנו מבאר השנים זה להתבונן, להגיד לעצמנו משהו בלב, או מקסימום לצקצק באוזנו של חבר, ואפשר גם לנתח את הניתוח עם החבר'ה סביב קערת הפיצוחים של שישי בערב. אתם יודעים, כמו שהיה פעם, לפני שכולנו עברנו להיות חיות פרא, שלא לומר בהמות רומסות, ברשתות החברתיות שמרשים לעצמנו להגיב למצב בשלל סקילות בפייסבוק, צליבות בטוקבקים ודאחקות המוניות עולבות ועלובות, כולל ממים חולניים.
המצב גרוע יותר כשמדובר בנשים, שכידוע מחמיצות כמו חלב, בעוד גברים, מבוגרים ככל שיהיו, מזדקנים כמו יין. מה הפלא שהאובססיה לפסל ולסתת את פנינו הופכת להיות הפרעה חברתית הישרדותית
כל אלה רק מעידים על המקום הנמוך, הרקוב והמרעיל שהגענו אליו, גם בגלל האשליה שכל מי שאנחנו יודעים איך נראית תמונת הפרופיל שלו גם מעוניין לשמוע את הדעות הלא מעניינות שלנו. אז זהו, שלא. אף אחד, אולי חוץ מאמא שלנו, לא באמת שואל אותנו מה אנחנו חושבים, וכדאי באופן כללי שנחזור ונתפוס קצת אזימוט מחייהם של אחרים.
ואם אתם תוהים מהו הדבר היחידי שיכול להיחשב נורא יותר מהנטייה הזו שלנו להעלות את האחר על המוקד הציבורי רק מפני שהעביר שפכטל נחוש על כמה חריצים, אז שתדעו שזה האייג'יזם שאנחנו לוקים בו בעשורים האחרונים, ושמעביר את המין האנושי על דעתו ועל קמטיו.
"הזיקנה היא טבח", קבע הסופר פיליפ רות', והתכוון כמובן לפשעי הזמן שנוגשים ונוגסים בגופנו ובמראנו. ואכן, לזיקנה כבר מאות בשנים אין יחסי ציבור טובים, עד כי אנחנו מעדיפים לטבוח בעצמנו בסכין המנתחים ובלבד שניאחז במזבח הנעורים. כי הרי את הזקנים, ובעיקר את הזקנות, זורקים מכל המדרגות במקומות העבודה, במועדוני החברים, וכן - גם מעל פני המסכים. מתי ראיתם שדרנית טלוויזיה מבוגרת, שלא לומר זקנה, שלאיזה זכיין יש אומץ להעלות על המסך?
וכן, המצב גרוע יותר כשמדובר בנשים, שכידוע מחמיצות כמו חלב, בעוד גברים, מבוגרים ככל שיהיו, מזדקנים כמו יין. אז מה הפלא, אם כן, שהאובססיה לפסל ולסתת את פנינו מחדש כדי להתאים לסטנדרט אילוזי של נעורים נצחיים הופכת להיות הפרעה חברתית הישרדותית כמעט, שמדהירה אותנו אל תהום הקיום?
אז נכון, אנחנו נוכחים לגלות שבוטוקס לא באמת יכול לשתק את דהרת הזמן, ושחומצה היאלורונית ממש לא מבטלת מרמרת, אבל עדיין יותר ויותר בני אדם מאבדים ומעבדים את הפרופורציות, בשם הניסיון העקר לנצח את הגרביטציה. כמה חבל שגם להתקמט בשקט כבר אי אפשר.
- ענת לב-אדלר היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
