"המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע", אמר ראש הממשלה מנחם בגין בנאומו בכנסת לרגל ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בנובמבר 1977. ועוד קבע: "אנו רוצים בשלום עם כל שכנינו, עם מצרים ועם ירדן ועם סוריה ועם לבנון. אנו רוצים לנהל משא ומתן".
בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין לא הייתה מלחמה, אך הושג שלום – כך על פי ההגדרה בכותרת ההסכמים שנחתמו עמן השבוע. זהו מפנה חשוב ביחסים בין ישראל לבין העולם הערבי, והוא כשלעצמו מסמן מגמה חיובית ומבורכת לכל הצדדים הנוגעים ישירות בדבר.
אלא שדווקא עם שכנינו הצמודים ביותר, הפלסטינים, נותרו בעינן סוגיות הליבה שבמחלוקת, אשר נועדו להיפתר במשא ומתן על הסדר הקבע, ובחלקן אף גדלו הפערים במקביל להתפתחויות בשטח ולשינויים הגיאו-פוליטיים: ירושלים והמקומות הקדושים, גבולות, התנחלויות, ביטחון ופליטים.
במרוצת השנים הציע הממשל האמריקני, כמתווך העיקרי בין ישראל לפלסטינים תחת נשיאים רפובליקנים ודמוקרטיים כאחד, כמה מתווים עיקריים. כולם היו מבוססים על מו"מ והגעה להסדר קבע שיתבסס על עיקרון שתי מדינות לשני עמים, שטחים תמורת שלום וגבולות בטוחים ומוכרים ברוח החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 (מ-1967) ו-338 (מ-1973).
הסכם השלום בין ישראל למצרים, שנחתם במרץ 1979, פחות משנה וחצי לאחר ביקור סאדאת, נפתח כך: "(ממשלת מדינת ישראל וממשלת הרפובליקה הערבית של מצרים) בהיותן משוכנעות בצורך הדחוף בהשכנת שלום צודק ,כולל במזרח התיכון, בהתאם להחלטות מועצת הבטחון 242 ו–338".
וכך נקבע במבוא להסכם השלום עם ירדן, שנחתם באוקטובר 1994: "(ממשלת מדינת ישראל וממשלת הממלכה הירדנית ההאשמית) בשאפן להשיג שלום צודק, בר-קיימא וכולל במזרח התיכון המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 בכל היבטיהן".
קו ישיר ורציף מחבר את תוכנית האוטונומיה של ממשל ג'ימי קרטר מ-1978 שנכללה במסגרת להסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו על נגזרותיהם (על שניים משמונת ההסכמים חתם ראש הממשלה נתניהו ב-1997 ו-1998), מתווה קלינטון, מפת הדרכים של ג'ורג' בוש הבן, ועד תוכנית טראמפ.
עסקת המאה של דונלד טראמפ, שהושקה בינואר 2020, מאזכרת אף היא, כבדרך אגב, את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242, ואף מציגה מפה "תפיסתית" של המדינה הפלסטינית ששורטטה "ברוח החלטה 242".
להחלטות אלה, העוגנים המוסכמים של כל הידברות ישראלית-ערבית בעשורים האחרונים, אין זכר בהסכמים הטריים שנחתמו בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. נאמר בהם, באופן כללי, שהצדדים מחויבים להמשיך במאמץ להשיג פתרון צודק, מלא, ריאלי ובר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני, באמצעות משא ומתן, כך שיענה על הצרכים והשאיפות הלגיטימיות של שני העמים.
נאומו של בנימין נתניהו בבית הלבן, השבוע
(צילום: תומריקו | לע"מ)
הפלסטינים מצאו את עצמם, שוב, במצב אומלל, כילד רוטן וסרבן שנזרק מהכיתה בידי המחנכת, בעוד כל חבריו חוגגים. אמנם הסיפוח ירד לפי שעה מן הפרק, אבל הפרדיגמה של ישראל-פלסטינים תחילה, נורמליזציה ישראל-ערבים אחר כך – התרסקה.
ניסיונם של הפלסטינים בשבוע שעבר לארגן מחדש תמיכה של הליגה הערבית בחזרה לסדר הישן, שהתבסס על סולידריות ערבית איתם, ניגף: איחוד האמירויות ובחריין (ומדינות ערביות נוספות שיצעדו כנראה בעקבותיהן) דואגות אך ורק לאינטרסים של עצמן. בביטחון – הצטיידות בנשק אמריקני התקפי מתקדם ביותר, ושת"פ מודיעיני עם ישראל וארה"ב מול האיום האיראני, וכן בכלכלה ובכל יתר התחומים שפורטו בנספח להסכם עם האמירויות. הרבה מאוד כסף מעורב כאן.
באופן פרדוקסלי, אולי דווקא בכך נמצא המפתח שיועיל לקידומו של יישוב הסכסוך הקשה והמורכב עם הפלסטינים. המסגרת האזורית מאפשרת הידברות רב-צדדית גם בקשר לסוגיות שבלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בתנאים נוחים יותר לכל הצדדים, וגם למתווך ביניהם. התמורות ועסקאות החליפין בסוגיות שבמחלוקת לא יהיו מוגבלות ליחסים הבעייתיים שבין ירושלים לרמאללה, וכך גם הסנקציות על טרור ואלימות, השתלטות על שטחים וסרבנות שלום.
הסדר שיוביל בהדרגה לסימון גבולות מוכרים ובטוחים בין ישראל לבין מדינה פלסטינית מפורזת הוא אינטרס לאומי מובהק, שיבטיח את עתידה של ישראל כמדינתו הדמוקרטית והבטוחה של העם היהודי. גישה אזורית עשויה למנף את האינטרסים המשותפים לישראל ולחלק ממדינות ערב, ובראשן מצרים, סעודיה, ירדן ואיחוד האמירויות, תוך הסתייעות ביוזמת השלום הסעודית-ערבית – לאחר שתעודכן ותתוקן - כמסגרת למו"מ. תנאי הכרחי להתקדמות ביוזמה המשולבת לשלום הוא חיזוק הביטחון לאזרחי ישראל.
- עו"ד גלעד שר הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ובמכון בייקר ביוסטון. לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה וממנהלי המו"מ המדיני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
