מי לא שמח על השלום עם נסיכויות אלף לילה ולילה מהמפרץ? ההשקעות שיבואו, העסקים שיפרחו, שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עוד יותר מול איראן, חופשה וטיול בבזאר האוריינטלי – זה חשוב, וכולם צריכים לברך. גם מי שכואב לו והיה מעדיף שלא יהיה לנו כל הטוב הזה, ובלבד שלא יהיה לראש הממשלה שום הישג.
אבל זה לא צריך לעמוד מול האינטרסים החיוניים של ישראל. נשק מתקדם בידי צבאות ערביים זה דבר רע ומסוכן, העליונות הצבאית שלנו היא בנפשנו, אפילו אם מדובר במדינות שעימן יש לנו קשרים הדוקים – בגלל הסיכון שיום אחד הוא יופנה כלפינו.
אינטרס חיוני נוסף הוא החלת הריבונות על היישובים שלנו. לא מדובר אפילו על שטחי C הפתוחים, מדובר כרגע על היישובים בלבד. צריך להבין: החיים של ישראלים רבים ביהודה ושומרון בלתי נסבלים. כדי לקבל היתר בנייה צריך אישור של הצבא, כדי לבנות כיתה בבית ספר במקום ללמוד בקרוואן צריך אישור מהצבא, וכך גם כדי לבנות בית כנסת, לסלול כביש או מדרכה בתוך יישוב, להניח צינור מים, קו ביוב, חיבור של חברת חשמל, כבלים. אין תב"ע, אין כלום, הכל רק באישור הצבא. למה שאזרחים ישראלים רבים כל כך יחיו תחת שלטון צבאי? הצבא תפקידו להילחם ולשמור, הוא לא מתאים לניהול חיים אזרחיים. האישורים וההיתרים לא מגיעים, ואנשים מחכים ומחכים במשך שנים.
שטח המגורים של היישובים שלנו הוא 2.5 אחוזים משטח C, שזה בסך הכל אחוז וחצי משטחי יהודה ושומרון. על האחוז וחצי הזה יקום או ייפול ההסכם? אלו מקומות שממילא יישארו שלנו לתמיד, אז למי זה מפריע? חצי מיליון ישראלים צריכים לחיות תחת שלטון צבאי? על זה אסור לוותר, לנו זה חשוב, ואת השייחים מהמפרץ זה לא באמת מעניין.
עשרות שנים היה העניין הפלסטיני תירוץ לעוינות הערבית נגד ישראל. בשם העניין הפלסטיני-כאילו פלשו מדינות ערב לישראל, לחמו בנו, הטילו עלינו חרם כלכלי ומימנו נגדנו טרור אכזרי. עם השנים, כשהתברר למדינות ערב שישראל כאן כדי להישאר, הפך התירוץ לנטל. הפלסטינים לא חשובים למדינות ערב בכלל, ובטח שלא למדינות המפרץ. אף פעם הם לא היו חשובים להן - זה היה הכיסוי, העילה לעוינות כלפינו.
עכשיו הסרבנות הפלסטינית, האלימות והטרור שלהם מפריעים. זה לא שפתאום התאהבו בנו - פשוט למדינות המפרץ יש עכשיו דאגות משל עצמן. הן רועדות מפחד מפני האיראנים שנמצאים מעבר למפרץ, וישראל היא היחידה באזור שבכוחה לעצור אותם. אז אין להן קשב או עניין בבכי ובנהי הפלסטיני הבלתי פוסק.
השלום עם המפרציות חשוב לנו, אבל צריך לדעת שהוא חשוב להן לא פחות. לנו השלום הזה בהחלט מוסיף, אבל בשבילן זה עניין של להיות או לחדול. אין סתירה בין זה לבין החובה לשמור על העליונות הצבאית שלנו וחובתנו להחיל את הריבונות ביישובים. הנוסחה שצריכה להיות היא כזאת: הכרה תמורת הכרה, יחסים תמורת יחסים, שלום תמורת שלום.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
