סג"ם שחר סימני ז"ל היה בדרך מבה"ד 1 לבית חברתו, סמ"ר שרון אדרי ניסה לנצל את הרגילה שהייתה לו אחרי ביקורת רפואית. שניהם עלו על טרמפ לנסיעה שממנה לא שבו. יותר מעשרים שנה אחרי אותו יום, חזרנו עם בני המשפחות אל התחנה האחרונה במסע של יקיריהם – תחנת האוטובוס שבה עלו על הטרמפ שממנו לא ירדו.
ב-20 באפריל 1994 היה שחר סימני באמצע קורס קצינים בבה"ד 1. באותו היום הוא יצא מהבסיס בדרך אל חברתו שירי, שגרה במושב משואות יצחק. הוא ירד מהאוטובוס בצומת קסטינה ואחרי כ-20 דקות של המתנה, עלה על טרמפ עם שלושה מחבלי חמאס שהיו מחופשים ליהודים דתיים.
זמן קצר אחרי תחילת הנסיעה הבין שחר שעלה על טרמפ עם שלושה מחבלים. הוא ניהל מאבק ממושך עם חוטפיו, אך לבסוף הם גברו עליו ורצחו אותו.
"הרוצחים חיכו בחניה מעבר לכביש במרחק של 50 מטרים. ראו כובע אדום של צנחן, עשו פרסה מסביב, אספו אותו, ובזה נגמר הסיפור של שחר. שחר היה לוחם, נלחם איתם אחרי שירו בו ופצעו אותו עשרות פעמים. הוא הצליח לקחת את האקדח מהנהג ולפצוע אחד מהם, אבל בסוף הם הכריעו אותו", סיפר האב מנצור. גופתו של שחר נמצאה למחרת סמוך לכפר בית חנינא.
השבוע, 27 שנים אחרי אותו יום, חזרו אביו ואחותו הקטנה ליפז אל תחנת האוטובוס שבה ירד. "כל פעם שאני עובר פה אני רואה את כמות המכוניות שעוברות פה בכל דקה, ושואל את עצמי 'למה עשר או עשרים דקות הוא עמד פה ואף אחד לא עצר?'. כל רגע עובר פה רכב, והוא עמד עשר דקות ואף רכב לא עצר, רק רכב אחד עצר – רכב המוות", אמר האב.
גם אחרי כל השנים, ההגעה למקום שבו עלה שחר על הטרמפ גורמת לגרונו של אביו להיחנק מדמעות. "אני חושב עליו הרבה בלילות. חושב מה היה קורה אילו היה דורך את הנשק עד הסוף, אם לא היה עולה לאוטו. עד עכשיו לא ברור לי למה הוא עלה. הוא היה ילד אחראי, איך הוא עלה לאוטו? מה גרם לו?".
ליפז סימני, אחותו של שחר, הייתה בת 8 כשנחטף ונרצח, ומאז חקרה את המקרה ודאגה לשמוע כל סיפור על שחר. ההגעה למקום שבו נחטף העצימה את הכאב והגעגוע, שקיים גם בחיי היום-יום. "זה לא רק המקום הזה, זה בכל מקום. אם אנחנו עושים פרסה עם הרכב אז בראש שלי זה הסיבוב פרסה שהם עשו כשהוא ממשיך להיאבק והם מנסים לחזור. זה תופס אותך בכל מקום".
"הוא היה הכול. הוא היה מצחיק, עם מלא חוש הומור, הוא היה רגיש, חזק. מבחינתי הוא היה האח הגדול, המשענת של הבית, של כולנו", ליפז הוסיפה בדמעות. "הזמן לא עושה את שלו. אנחנו 27 שנה אחרי, והכאב מתעצם".
"איך לא היינו איתו? איך לא אספנו אותו?"
סמ"ר שרון אדרי החל את שירותו הצבאי כלוחם בפלס"ר של חטיבת הנח"ל, אך בעקבות בעיות רפואיות עבר לתפקיד מש"ק מודיעין במפקדת החטיבה, ולאחר מכן כתחמושתן. ב-9 בספטמבר 1996 הוא היה ב"רגילה" ונקרא לחזור לשמירות בבסיס. מכיוון שלא הרגיש טוב היה במסע בין מרפאות כדי להשיג אישור רפואי, עד שקיבל את האישור המיוחל במרפאה בצריפין ויצא בחזרה לביתו במושב זנוח שבהרי יהודה.
"הוא היה מתקשר, אני פה, אני שם, אני בדרך לחר"פ... בתום הביקור אצל הרופא הוא אמר 'אני יוצא מפה, אתם יכולים לאסוף אותי?', ובאותו רגע לא היה רכב, לא הסתדר להביא אותו ברכב, והוא חיכה פה בצומת לאוטובוס", שחזרה סיגל.
שרון המתין בצומת ניר צבי, הסמוך לצריפין, ולבסוף עלה על טרמפ שבו היו שלושה מחבלי חמאס. "סובארו לבנה עם לוחית זיהוי צהובה עצרה לו, שאלו לאן צריך, הוא שאל לאן אתם מגיעים, איכשהו אמרו בית שמש והוא עלה איתם. חמש דקות מאוחר יותר הוא כנראה הבין שהוא בידיים עוינות. כנראה הם הבינו שהוא מנסה לצאת, ירו בו שלוש יריות מטווח קצר, ההערכה היא שהוא מת במקום".
השבוע, כמעט 25 שנה מאז, חזרו שתיים מאחיותיו של שרון, סיגל וגילה, אל הצומת שבו נחטף. תחושת הפספוס של השתיים, ממשיכה ללוות אותן גם כמעט רבע מאה שנה אחרי, במיוחד כשהן מגיעות לצומת.
"זה מחזיר את התסכול, איך לא היינו פה איתו? איך לא אספנו אותו? מה יכולנו לעשות ולא עשינו?", שיתפה אחותו סיגל. "אני נכנסת שוב לאותן רגשות, להרגשה של אז. איפה שרון? הוא צריך אותי? זה מטלטל מחדש, זה מחזיר הכול".
במשך שבעה חודשים נמשכו החיפושים אחרי שרון והשתתפו בהם אלפי מתנדבים. באותם חודשים היו בני המשפחה בין תקווה לייאוש וקיוו ששרון יימצא בחיים. "זה נורא, חוסר הוודאות זה היה הדבר שהכי מטלטל, שהבנאדם שאתה הכי אוהב נמצא בידיים עוינות ואתה לא יכול לעזור לו. יש בזה גם קצת נחמה, שבמשך שבעת החודשים לא ידענו איפה הוא, חשבנו שהוא חטוף אבל הוא כבר היה עם כל הנשמות הקדושות למעלה".
הפיגוע בקפה אפרופו במרץ 1997 הוביל את כוחות הביטחון לחשיפת חוליית צוריף שהייתה אחראית לשורה ארוכה של פיגועי טרור, בהם גם חטיפתו של שרון. גופתו נמצאה בערב חג הפסח ב-10 באפריל 1997.
"יש את החיים של לפני והחיים שאחרי, זה שבר את המשפחה שלנו", סיפרה סיגל. "אני חושבת עליו ונכנסת שוב לתחושות שלו, שהוא אמר 'אני בדרך הביתה'. הוא היה חולה והלך מבסיס לבסיס, מרופא לרופא, וזה נגמר באסון, זה עצוב".
חטיפת חיילים שהמתינו בתחנות אוטובוס הייתה שיטה נפוצה של ארגוני הטרור בשנות ה-80 וה-90. המחבלים התחזו ליהודים, נהגו ברכב עם לוחית רישוי ישראלית צהובה, והציעו לחיילים טרמפ בדרך הביתה או אל הבסיס. אחרי זמן קצר הם היו מורים לחייל למסור את הנשק שלו, וכשהביע התנגדות או ניסה להימלט מהרכב – רצחו אותו באכזריות.
כך נחטפו ונרצחו בין היתר רב"ט משה תמם ז"ל באוגוסט 1984, סמל נחשון וקסמן ז"ל באוקטובר 1996, וסמל אולג שייחט ביולי 2003.