בתחילה, עצם הזיכרון הביא איתו עצב. עם השנים העצב גרר דיכאון, ודיוני היום החשוב הזה הפכו מחובת הזיכרון לעומק הדיכאון: האם המחיר היה שווה? ועל עצם העלאת השאלה הזו אני מבקש לחלוק מכל וכל. מבחינתי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום עצוב. נקודה. זהו יום נשגב. אולי אפילו קדוש. יש בו גם חלקים קשים וכואבים. אבל הוא אינו יום עצוב.
כשקיבל דוד בן גוריון את ההחלטה על הקמת המדינה היה עליו לשקלל אינספור שיקולים. אחד החשובים שבהם, אם לא החשוב ביותר, היה הערכת אנשי הצבא שלפיה הסיכוי לנצח במלחמה שתיפתח הוא רק 50%. במילים אחרות – משמעות ההחלטה לצאת למהלך ההיסטורי הייתה בסבירות של 50% מות הרעיון הציוני, עשרות אלפי הרוגים, סילוקה של שארית הפליטה מהארץ וייתכן שאף השמדה מוחלטת. ובכל זאת, ההחלטה התקבלה.
את הדילמה שעמדה בפני בן גוריון אני רוצה להרחיב לפרספקטיבה מקיפה יותר. נניח שהיו מציירים בפני בן גוריון את התמונה הבאה: "תאר לך שבעוד 73 שנים מדינת ישראל תמנה יותר מתשעה מיליון אזרחים, שיבואו לכאן בגלי עלייה מכל רחבי תבל. הצבא שלה ייחשב לאחד החזקים בעולם. ירושלים תהפוך לעיר ענקית ובה מאות אלפי תושבים. הכלכלה תהיה אחת החזקות בעולם, היא תוביל את החדשנות העולמית, ופעם בכמה שנים היא אפילו תזכה באירוויזיון. תמורת כל זה – בחייהם של כמה חיילים ואזרחים אתה מוכן לשלם?".
השאלה נוראית. היה לי קשה אפילו להקליד את השורות האלו. ובכל זאת.
ובכל זאת, מה לדעתכם הוא היה עונה? החלום הזה, של מדינה מצליחה ומובילה היה כל כך רחוק ובלתי נתפס, והמחיר עבורו צריך היה להיות "ריאלי". החישוב היה נובע מההיכרות עם המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו רק כמה שנים קודם לכן: במהלך מאי 1944 הגיעו לאושוויץ מדי יום עשרות אלפי אנשים, שרובם נרצחו תוך שעות.
ביום הזיכרון איני עצוב. אני כמובן מתייחד ומחסיר פעימה. אבל זוכר תמיד שהעצב – מקומו ביום מותו הפרטי של כל חייל ונופל. יום הזיכרון מיועד לזיכרון לאומי ומהווה הקדמה ליום שאחריו: יום עצמאות שמח
ממדי ההשמדה בשואה אמנם היו מפלצתיים, אבל לאורך כל ההיסטוריה התרגל העם היהודי לפוגרומים שבהם נטבחו עשרות, מאות ולפעמים אלפי יהודים ביום אחד או בתוך פרק זמן קצר.
ומכאן, החישוב המוסרי פשוט. לדעתי, לו עמד בן גוריון בפני שר ההיסטוריה, מן הסתם היה ממלמל שאולי רק חצי מיליון קורבנות? ואולי אפשר 100 אלף בלבד? ומעבר ל"הנחה" זו, אני מתקשה להאמין שהיה מעז לבקש.
והנה אנחנו עומדים כאן היום, ומציינים בכאב לב את זכרם של כ-24 אלף חללים. מהם 14 אלף נהרגו במלחמות ישראל. כ-3,000 אזרחים נרצחו בפעולות טרור ונקשרו גם הם אל הזיכרון הלאומי. 7,000 נוספים הינם בעיקר חיילים שמצאו את מותם במהלך שירותם הצבאי אך לא בפעילות מבצעית (מתאונות אימונים, דרך מחלות ועד התאבדויות ל"ע).
כמובן, חייו של כל חייל יקרים, והוא ראוי לכבוד ומעמד לאומי, ללא תלות בנסיבות מותו. זהו המחיר ששילמנו על עצמאותנו ועל הצלחתה הפנומנלית של מדינת ישראל. המחשבה על כל אחד ואחד מהחללים דוקרת את הלב בכאב, אבל ביום הקדוש והנשגב הזה, שבו אנחנו מתייחדים עם זכרם של יקירינו, אנחנו צריכים להיזהר שלא יהפוך העצב לחזות הכל, כאילו נפילתם הייתה לשווא.
נדב רטיש לזכור אותם בגאווה, בהערכה וגם בהודיה עצומה - בזכותכם אנחנו פה. והמחיר הזה, הנוראי, הוא המינימום ההכרחי שאפשר היה לדמיין אפילו בחלומות הוורודים ביותר במטרה להגשים את חלום כל הדורות: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
ביום הזיכרון איני עצוב. אני כמובן זוכר, מתייחד ומחסיר פעימה. אבל זוכר תמיד שהעצב – מקומו ביום מותו הפרטי של כל חייל ונופל. יום הזיכרון מיועד לזיכרון לאומי וכללי, והוא אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה הקדמה ליום שאחריו: יום עצמאות שמח.
- נדב רט הוא אסטרטג ויועץ המתמחה בקבלת החלטות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
