לפני שבע שנים, במהלך מבצע צוק איתן, פרסם הסנאט האמריקני מכתב שבו הביעו 80 סנאטורים את עמידתם הבלתי-מתפשרת לצד ישראל ואת תמיכתם בזכותה להגנה עצמית. 40 מתוכם היו דמוקרטים ו-40 רפובליקנים: בנושא כמו התמיכה בישראל, שבאותם ימים היה עמוק בלב הקונצנזוס באמריקה, הצדדים הניצים התעלו מעל המחלוקות הפוליטיות.
סנדרס קורא להתנות את הסיוע האמריקני לישראל בשינוי המדיניות שלה בעזה
לפני כחודש, במהלך מבצע שומר החומות, יצא מהבית העליון של הקונגרס מכתב אחר: 28 סנאטורים דמוקרטים קראו ל"הפסקת אש מיידית" במטרה למנוע הרוגים נוספים בעימות בין ישראל לחמאס. על המכתב הזה חתמו לא רק סמנים שמאליים של המפלגה הדמוקרטית, אלא גם דמויות מתונות יותר – פוליטיקאים שהיינו מצפים כי יביעו תמיכה בישראל או לפחות הבנה לעמדתה. בין החותמים על המכתב היו איימי קלובשר, שהתמודדה בפריימריז מול ביידן וטענה שישראל היא "מגדלור של דמוקרטיה"; ג'ון אוסוף, עיתונאי יהודי ובוגר לימודי ביטחון שעבר קורסים אצל שגריר ישראל בארה"ב לשעבר מייקל אורן; ותמי דאקוורת', טייסת קרב לשעבר ששתי רגליה נקטעו במלחמה בעיראק.
הפער האדיר בין שני המכתבים הוא תוצאה של התחזקות המחנה הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית. רבים הם התהליכים, האירועים והאנשים שתרמו להתרחקות המפלגה הדמוקרטית מישראל (ולא פחות חשוב – להתרחקות של ישראל מהמפלגה הדמוקרטית), אך אין ספק שעליית הפרוגרסיבים ומִשנתם היא מהגורמים המרכזיים להתפתחות הזו. הנסיקה הפרוגרסיבית משנה כבר עכשיו לא רק את יחסה של וושינגטון לישראל ולמדיניות החוץ, אלא את הנוף הפוליטי בארה"ב כולו, ומי שמבקש להיערך לעתיד – מוטב לו להקדיש לה התבוננות עמוקה.
פאסט פרוגרסיב
המונח "פרוגרסיבים" קיים בפוליטיקה האמריקנית זמן רב, אך לאורך ההיסטוריה הוא עבר כמה שינויים, והמשמעויות הנלוות לו – כמו גם האנשים שעמדו מאחוריו – השתנו בהתאם. הפעם הראשונה שבה הופיע בארה"ב היה בסוף המאה ה-19, על רקע תהליכי תיעוש ועיור נרחבים, ומי שכינו עצמם אז פרוגרסיבים – בהם פעילים פוליטיים משתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית – הציעו בין השאר להגדיל את סמכויות הממשלה, כך שתוכל להתמודד ביעילות עם שינוייה הכלכליים והחברתיים של המאה ה-20, ובהם עליית תאגידי הענק.
9 צפייה בגלריה
פוליטיקת הזהויות בחזית. בכירי המחנה, מימין למעלה עם כיוון השעון: ברני סנדרס, אילהאן עומאר, רשידה טליב, איאנה פרסלי ואלכסנדרייה אוקסיו-קורטז
(צילום: AP, רויטרס, AFP)
הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט – רפובליקני, יש לזכור – אף התמודד ב-1912 על הנשיאות מטעם "המפלגה הפרוגרסיבית" שאותה הקים, והציג מצע שמאלי מובהק הן מבחינה כלכלית (למשל ההצעה לביטוח לאומי וליום עבודה בן 8 שעות) והן מבחינה חברתית (לדוגמה היוזמה להגביל את המימון של קמפיינים פוליטיים או היוזמה להרחיב את זכות הבחירה של נשים, שנתפסה בתחילת המאה כמהפכנית). חלק מהרעיונות שאפיינו אז את התנועה הפרוגרסיבית, למשל הביטוח הלאומי והגבלת המימון לקמפיינים, נותרו אמנם על כנם ומאפיינים גם כיום את מי שמזדהים כפרוגרסיבים, אבל המונח "פרוגרסיבים" עצמו משמש כעת לתיאור מחנה פוליטי ספציפי ומובחן הרבה יותר.
ראשית, הפרוגרסיביות מיוחסת כיום אך ורק לצד השמאלי של המפה הפוליטית, ובמקרים מסוימים "פרוגרסיבי" משמשת מילה נרדפת ל"ליברל"; ושנית, גם בתוך המחנה השמאלי ובתוך המפלגה הדמוקרטית משמשת המילה "פרוגרסיבים" לסימונה של קבוצה מסוימת ביותר, זו של הדמוקרטים המזוהים עם השמאל העמוק, כלומר השמאל האידיאולוגי. זאת, בניגוד לאנשי המחנה ה"מיינסטרימי" של המפלגה, אותם פוליטיקאים המכונים לעתים "מתונים" (moderates) או "אנשי מרכז-שמאל" (center-left). מחנה מתון זה, שהילרי קלינטון, ברק אובמה וג'ו ביידן הם הדמויות המוכרות ביותר בו, הוא שהחזיק ברוב המכריע של עמדות הכוח במפלגה עד היום.
האגף הפרוגרסיבי מבקש כעת לקרוא תיגר על הסדר הקיים, ומי שמנהיגות אותו בדרכו לשם הן שתי דמויות שלא יכלו להיות שונות יותר זו מזו: האחד הוא הסנאטור מוורמונט ברני סנדרס, יהודי לבן-עור שיחגוג בספטמבר הקרוב יום הולדת 80 ושאת כל חייו המקצועיים העביר כפוליטיקאי; והשנייה היא חברת בית הנבחרים מניו יורק אלכסנדרייה אוקסיו-קורטז, היספנית בת 31 שידועה בראשי התיבות של שמה AOC ושלפני היבחרה לקונגרס עבדה כמלצרית וכברמנית במנהטן. דמויות בולטות אחרות במחנה הן הסנאטורית אליזבת וורן ושתי חברות בית הנבחרים המוסלמיות הראשונות בתולדות ארה"ב, אילהאן עומאר ורשידה טליב. השתיים, יחד עם איאנה פרסלי וג'מאל בוומן, הן שותפותיה של AOC לקבוצת מחוקקים פרוגרסיבים המכונה "היחידה" (Squad), קבוצה הזוכה לתשומת לב רבה מהתקשורת האמריקנית.
אין מקום למיליארדרים
מי שינבור בכתבים אקדמיים על הפרוגרסיביות ימצא בעיקר עיסוק בצורותיה ההיסטוריות, אבל העמקה באתרי הקמפיין של פוליטיקאים פרוגרסיבים בני-זמננו ועשרות שעות של צפייה בעימותים שנערכו בפריימריז הדמוקרטיים ב-2019 וב-2020 מאפשרות לסמן שלושה עקרונות יסוד המאפיינים את האידיאולוגיה הפרוגרסיבית בארה"ב כיום.
9 צפייה בגלריה
לא שוויון הזדמנויות - שוויון בתוצאות. מחאת השחורים בארה"ב אחרי רצח ג'ורג' פלויד אשתקד
(צילום: AP)
9 צפייה בגלריה
ברוח התקופה: שוטרים כורעים ברך לאות הזדהות עם תנועת Black Lives Matter בלוס אנג'לס
(צילום: AFP)
העיקרון הראשון הוא מקומו המרכזי של ערך השוויון. השוויון נתפס אמנם כערך אוניברסלי שאינו מזוהה דווקא עם מפלגה מסוימת או מחנה מסוים, אולם הפרוגרסיבים מתייחסים אליו באופן "מרחיב": שוויון, לשיטתם, צריך להתקיים לא רק בנקודת הפתיחה ("שוויון הזדמנויות") אלא לאורך כל הדרך ("שוויון בתוצאות"). תפיסה זו ניכרת היטב בעיסוק הרב של הפרוגרסיבים בפערים חברתיים וכלכליים. דוגמה מובהקת למדיניות שוויונית שבה תומך המחנה הפרוגרסיבי היא ההצעה לאפשר לימודי תואר ראשון בחינם (כלומר, על חשבון המדינה) לכל מי שיחפוץ בכך. מבחינה רטורית, את הביטוי המזוקק ביותר לתפיסה זו אפשר לראות בדבריו של ברני סנדרס, שהצהיר במהלך עימות בפריימריז לנשיאות כי "מיליארדרים לא צריכים להתקיים".
עקרון היסוד השני הוא פוליטיקת הזהויות: התפיסה שלפיה זהותו של אדם – הזהות המגדרית, האתנית, המעמדית וכיוצא באלה – מכתיבה את הוויית החיים שלו. לפי הרעיון הזה, היתקלות אקראית של אדם שחור או היספני עם המשטרה בארה"ב היא חוויה שונה לחלוטין מאשר היתקלות דומה שעובר אדם לבן, וגברים אינם מסוגלים להבין את האתגרים שנשים ניצבות בפניהם בשוק העבודה ואת השפעתם על ההתקדמות שלהן בסולם הדרגות. מתפיסה זו נגזרת טענה מרכזית של הפרוגרסיבים: הם מאמינים שמכיוון שהזהות משפיעה על חוויות החיים של האדם, מן הראוי שתשפיע גם על עמדותיו הפוליטיות ועל דפוס ההצבעה שלו. טענה זו באה לידי ביטוי באמירות כמו "אני לא מבין הומואים שמצביעים לרפובליקנים".
עקרון היסוד השלישי של הפרוגרסיביות הוא האמונה ביכולת – ובצורך – לתקן ולשנות לחיוב, ברוח "תיקון עולם". הפרוגרסיביות, כמו אידיאולוגיות שמאליות רבות אחרות, היא אידיאולוגיה אופטימית בבסיסה, שטוענת כי השינוי אינו רק אפשרי – אלא גם הדבר הצודק לעשות.
לא מדכאים, פריבילגים
החיבור בין שלושת עקרונות היסוד האלה מוליד תפיסת עולם קוהרנטית למדי, שפוליטיקאים ופעילים פרוגרסיבים גוזרים ממנה גם מדיניות קונקרטית. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את התפיסה הזו היא ההשוואה למרקסיזם: הפרוגרסיביות, כמו המרקסיזם, מחלקת את העולם ל"מדכאים" ו"מדוכאים", אך מכנה אותם בשמות חדשים – פריבילגים (Privileged) ומודרים (Marginalized).
בעוד המרקסיזם הפריד בין שתי הקבוצות הללו על בסיס הבעלות על אמצעי הייצור, הפרוגרסיביות מבצעת את ההפרדה על פי זהות: אם אתה גבר, לבן, סטרייט ובן למעמד בינוני-גבוה, הרי שיהיה לך משמעותית קל יותר בחיים, תודות לפריבילגיות הלא-הוגנות שנובעות מהגוף והמשפחה שאליהם נולדת; אם לעומת זאת את אישה, בת מיעוטים או חלק מהקהילה הגאה, תיאלצי להתמודד עם קשיים ייחודיים, כאלה שהגבר הלבן והסטרייט המקביל לך אינו מסוגל אפילו להבינם.
אשת המחנה הפרוגרסיבי רשידה טליב, חברת קונגרס ממוצא פלסטיני, נגד ישראל ב"שומר החומות": "לסיים את האפרטהייד"
הטענה הפרוגרסיבית היא שלא בהכרח כל גבר לבן סטרייט הוא אדם רע או מנצל באופן אקטיבי את הסובבים אותו – והרי ברני סנדרס, יהודי לבן הניצב בפתח העשור התשיעי לחייו, הוא כאמור אחת הדמויות הדומיננטית ביותר במחנה הפרוגרסיבי – אלא השיטה הכלכלית-חברתית עצמה, זו המקדשת תחרות חופשית ומעגנת אפליה ממסדית (למשל על-ידי חוקי בחירות מסוימים, שנוסחו במיוחד כדי למזער את כוחם של מיעוטים אתניים), מיטיבה עם קבוצות מסוימות מאוד באוכלוסייה.
לפרוגרסיבים יש גם אג'נדה סדורה שהם מבקשים להוביל כדי לתקן את עיוותי "השיטה", וניתן לתמצת אותה במושג "ממשלה רחבה". ממשלה כזו כוללת חיזוק של חוקי ההגבלים העסקיים, כדי להחליש מונופולים ותאגידי ענק; העלאת המיסוי על עשירים, כדי ש"ישלמו את חלקם לחברה"; הרחבה מסיבית של מדינת הרווחה; הגדלת סל המוצרים שמתפקידה של המדינה לספק לציבור, לדוגמה הצעתו של סנדרס לספק לכל האמריקנים אינטרנט מהיר בחינם; וחיזוקם של איגודי העובדים, המייצגים לשיטתם את "האזרח הפשוט" מול התאגידים.
9 צפייה בגלריה
מפגינים בעד ישראל בניו יורק במבצע "שומר החומות". גם אליה היחס הפרוגרסיבי אינו אחיד
(צילום: AFP)
למחנה הפרוגרסיבי יש גם אסטרטגיה להובלת השינויים שהוא מציע במדיניות: בעוד מרקס זיהה את ההבחנה בין מדכאים למדוכאים על בסיס השליטה באמצעי הייצור, ולכן הציע להלאים אותם, הפרוגרסיבים מבקשים לערוך את ההבחנה הזו על בסיס מוצא, מגדר, מעמד ונטייה מינית, והפתרון שהם מציעים מבוסס על עקרון ה-Intersectionality (הצטלביות). לפי העיקרון הזה, מאבקה של קבוצה אחת מתכנס עם מאבקה של קבוצה אחרת: כך למשל המאבק של מיעוטים אתניים מתכנס עם המאבק הפמיניסטי, וזה מתכנס עם המאבק של הקהילה הגאה. על-ידי איחוד כוחות של מי שמוּדרים על בסיס מוצא, מגדר או נטייה מינית – טוענים הפרוגרסיבים – תיווצר קואליציה רחבה שתוכל להוביל את השינוי שהם מייחלים לו.
גברים לבנים נותרו מאחור
תפיסת העולם הפרוגרסיבית אינה חפה מביקורת: הצד הימני של המפה מאשים את הפרוגרסיבים כי פוליטיקת הזהויות שלהם מבקשת להשטיח עניינים מורכבים, שכן הם רואים באדם את סכום הזהויות שלו, ולא את האינדיבידואל שהוא. בשנים האחרונות עולה טענה נוספת, שלפיה הדרישה ל"תיקון" החברה ולהגנה על חלשים מתעלמת ממגזרים שלמים בחברה האמריקנית, למשל פועלי צווארון כחול נטולי השכלה אקדמית, שאף כי רבים מהם הם גברים לבנים אי אפשר לתאר אותם כפריבילגים. קבוצה דמוגרפית זו, אגב, במיוחד במדינות המפתח של "חגורת החלודה", הצביעה ברובה לטראמפ ב-2016.
9 צפייה בגלריה
עובדים של רשתות מזון מהיר מפגינים למען העלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה
(צילום: רויטרס)
גם חבריהם של הפרוגרסיבים למפלגה הדמוקרטית, אלה הניצבים במרכז המפה הפוליטית, אינם חוסכים מהם ביקורת: ביקורת כזו הם מותחים על רכיבים באג'נדה הפרוגרסיבית (מתונים כאלה מתנגדים למשל להעלאת שכר המינימום ל-15 דולר לשעה, שאותה מקדמים הפרוגרסיבים); על הסגנון הפוליטי הפרוגרסיבי החותר לעימותים (מתונים כמו ביידן, קלובשר ופיט בוטג'ג' מדגישים את הצורך ביצירת שותפויות עם רפובליקנים); ועל עצם תפיסת העולם הפרוגרסיבית המקדשת שוויון בתוצאות (אנשי המרכז מדגישים במקום זאת את הבטחתה של נקודת פתיחה שווה ואת הצורך לקיים תחרות חופשית והוגנת).
9 צפייה בגלריה
פיט בוטג'ג' בפריימריז. המרכז נגד החתירה לעימות, ורוצה שיתוף פעולה עם רפובליקנים
(צילום: EPA)
ולבסוף, הערה חשובה: יש להודות כי המונח "פרוגרסיבים" הוא מונח פשטני, וכי המחנה הפרוגרסיבי עצמו הוא מגוון ורחב. יש בו ספקטרום של דעות שיש בהן שמאליות יותר ושמאליות פחות – כולל ביחס לישראל – אבל באלו נעסוק בהרחבה בכתבות הבאות בסדרה.
רותם אורג הוא העורך הראשי של "וושינגטון אקספרס", בלוג המסקר ומנתח את הפוליטיקה ומדיניות החוץ אמריקנית, והמייסד של "ארץ החופשיים", פרויקט ליצירת מערכת יחסים חדשה בין ישראלים לדמוקרטים בארה"ב.
