מקרה שהיה כך היה: בלילה חורפי לפני כשנה וחצי נסעו במכוניתם בני זוג צעירים עם שתי בנותיהם, בנות חמש ושמונה. הם היו בדרכם מביקור משפחתי אל ביתם שבאזור בית לחם. בעקבות ויכוח עם נהג אחר עצר האב את מכוניתו, לא רחוק ממחסום שצמוד לו הוקם מגדל שמירה של הצבא, בדיוק כמו מחסומים ומגדלי שמירה רבים שמנקדים את כל הגדה המערבית. חייל שעמד במגדל ירה באב ופצע אותו בבטנו.
האב, המום, נשען על רכבו וזעק "הבנות שלי, הבנות שלי". אשתו יצאה מהמכונית וקראה לעזרה. ארבעה בחורים צעירים שחזרו מחתונה ראו אותה צועקת ובוכה ונחלצו לעזרתה. שלושה מהם פינו את האב הפצוע לבית החולים, והרביעי, אחמד מנאסרה, נשאר עם האם ובנותיה. בעודו מנסה לעזור להן להתניע את הרכב, החייל ירה שוב, הפעם במנאסרה. הוא נפגע משלושה קליעים, אחד בכל יד, אחד בחזה, ונהרג.
נפתחה חקירה, בנוהל, אלא שבאופן חריג היא הובילה להגשת כתב אישום, והחייל היורה עומד להיות מורשע בעסקת טיעון. עונשו? שלושה חודשי עבודות שירות צבאי. שלושה חודשים של עבודות רס"ר על הרג נפשע, חסר כל פשר, של צעיר בן 22 שכל עתידו היה לפניו. בפציעה החמורה של אדם נוסף התביעה הצבאית אפילו לא טרחה להאשים אותו.
תיעוד הירי בתקרית ליד בית לחם
(מתוך פייסבוק)
הלוואי שאפשר היה לומר שענישה שערורייתית כזו היא יוצאת דופן. אלא שבסתיו האחרון הורשע במסגרת עסקת טיעון חייל אחר, זה שירה למוות בעותמאן חילס בן ה-14, בזמן שטיפס על גדר המערכת ברצועת עזה כאשר הוא אינו חמוש ואינו מהווה איום על אף אדם. עונשו של החייל ההורג? 30 ימי עבודות צבאיות, מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי.
חייל אחר, שירה והרג ב-2018 את נוואף אל-עטאר בן ה-23 שהתקרב לגדר המערכת בצפון הרצועה – גם הוא לא חמוש ולא מאיים – חתם אף הוא על עסקת טיעון: 45 ימי שירות קהילתי והורדה בדרגה.
יתרה מכך: שלוש עסקאות הטיעון הללו היו מקרים נדירים שבהם החליטה הפרקליטות הצבאית להגיש כתבי אישום נגד החיילים המעורבים. ברוב המכריע של המקרים היא סוגרת את תיקי החקירה (אם בכלל נפתחו), אפילו בלי להגיש כתבי אישום. במקרים הבודדים שבהם מוגשים כתבי אישום, ממהרים לחתום על עסקאות טיעון שבמסגרתן נגזרים עונשים מגוחכים – בדיוק כמו במקרה זה.
כך או כך – סגירת תיק החקירה או גזירת עונש מגוחך – המסר מועבר והוא ברור: מותר להרוג פלסטינים.
שנים ארוכות ניסה "בצלם" לעבוד עם מערכת אכיפת החוק הצבאית במטרה להביא לנקיטת צעדים נגד חיילים שפגעו בפלסטינים, בניסיון להביא צדק לקורבנות ולייצר הרתעה כלשהי. היינו מעורבים במאות תיקי חקירה וצברנו ידע רב ומפורט על שיטות הפעולה של המערכת. לפני כמה שנים הפסקנו, לאחר שהגענו למסקנה שלא רק שאין בזה כל תועלת, אלא בדיוק ההיפך: הדבר מזיק כי הוא מאפשר לצבא להתכבס בשיתוף הפעולה הזה ולרחוץ בלגיטימציה שהוא נותן למערכת לא לעשות צדק עם הקורבנות; מערכת שבשורש מהותה טיוח פשעים.
זו אינה תיאוריית קונספירציה. זה אפילו מתבקש. הרי איך תקיים ישראל את הכיבוש, משטר צבאי על עם שלם, במשך דור אחר דור, מבלי להפעיל אלימות אדירה ומתמשכת? איך אפשר לדמיין שהשליטה הישראלית בפלסטינים תימשך באופן כה יציב, אם החיילים שאנחנו שולחים לבצעה יאלצו להתמודד עם מתן דין וחשבון אמיתי, לא סמלי, על מה שהם נשלחו לעשות בשמנו.
שלטון צבאי כרוך בהפעלת אלימות, כולל קטלנית. גביית מחיר אישי על הפעלתה יביא בהכרח לסופו. את המחיר, האישי והקולקטיבי, ימשיכו לשלם הפלסטינים, ובתועפות. אחמד מנאסרה, עובר אורח תמים שביקש לעזור בלילה לאישה מבוהלת בכביש, שילם על כך בחייו. יהי זכרו ברוך.
- עמית גילוץ הוא דובר "בצלם"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
