נשיא המדינה בעצרת הממלכתית בכותל המערבי
(צילום: סנטרל הפקות)
העצרת הממלכתית ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפתחה הערב (שלישי) לאחר צפירת הזיכרון בשעה 20:00. נשיא המדינה ראובן ריבלין והרמטכ"ל רב-אלוף אביב כוכבי נשאו דברים בטקס שנערך ברחבת הכותל המערבי בירושלים. ynet העביר את העצרת בשידור ישיר.
העצרת נפתחה בהדלקת נר הזיכרון על ידי ריבלין, והלפיד הוגש לנשיא על-ידי מעיין נתנאל, בתו של סרן יהונתן נתנאל ז"ל, ועמיעד כחלון, בנו של רב נגד רמי כחלון ז"ל. בקול רועד הקריא נועם גרשוני, טייס מסוקים שנפצע באורח קשה במלחמת לבנון השנייה, את קריאת היזכור. לפי משרד הביטחון, מספר חללי מערכות ישראל משנת 1860 ועד היום, שעומד על 23,928. מיום הזיכרון אשתקד נוספו 43 חללים למניין הנופלים ו-69 נוספים נפטרו כתוצאה מנכותם והוכרו במהלך השנה כחללים. לפי הביטוח הלאומי, 4,176 ישראלים וישראליות נרצחו בפעולות האיבה באותה התקופה. בניגוד לשנה שעברה, כלל הטקסים ואירועי הזיכרון מתקיימים השנה בהתאם להנחיות משרד הבריאות ועל-פי כללי התו הירוק.
הנשיא בעצרת הממלכתית: "מדינת ישראל איננה מובנת מאליה"
"אימהות יקרות, אבות, ילדים, בנות זוג, בני זוג, חברים לנשק, אחיות ואחים, אחים שלנו, בנות ובני משפחת השכול", פתח הנשיא ריבלין את דבריו. "שנה אחר שנה אנחנו מבקשים לפגוש אתכם. מבקשים להצטרף אליכם ליום אחד, במלאכת האבל והזיכרון. אתם, אינכם זקוקים לימים הללו. יום יום, הוא והיא נמצאים, על לבבכם. בשכבכם, ובקומכם. בשבתכם בביתכם, ובלכתכם בדרך, אתם נושאים על כתפכם השחוחות את הר הזיכרון, את הפצע שאין לו מזור. את הכאב הזה שאי אפשר לחלוק את משאו עם איש.
"שני מועדים בלוח השנה העברי-ישראלי משמשים לנו כימים הנוראים: אלה של תשרי, ואלה של שלהי ניסן, תחילת אייר. לצד עמוד הענן, ענני הכבוד וההוד של תשרי, עומד נישא אל על עמוד האש - אש הקרבות והמערכה, שדרת הזיכרון - בין יום השואה ליום הזיכרון, ויום העצמאות. כאלה אנחנו, צועדים בין אש לענן, בוכים וחולמים. בשנה שעברה, בצל המגפה, לא יכולנו לעמוד אתכם. מראה ההר השומם, מראה הקברים המיותמים, היה קורע לב. העמידה בנוכחות, הבנים והבנות, שנתנו את היקר מכל, הייתה המצפן שהתווה לנו את הדרך, ובלעדיה, ככה חשנו כולנו, אנה אנו באים. וכך, עמדנו, חרדים מלגשת אל ההר, כבולים מאימת הנגיף, מביטים במקום מרחוק".
משפחות יקרות, חיילי וחיילות צבא ההגנה לישראל, בן הארץ הזו אנוכי, לחמתי ברבות ממלחמותיה, ראיתי את חברי, בני גילי, מפקדי ופקודי, זקנים ממני, וצעירים למכביר, שועטים אל קו האש, למען האומה, למען החיים, למען החירות. אני זוכר אותם אחד אחד. בשמותיהם. מחיילים שהיו נצר אחרון למשפחותיהם, ועד צברים שורשיים. מחבריי לשכבה ומדריכיי בתנועות הנוער, ועד לבניהם, לעיתים נכדיהם, של חבריי הטובים. אני זוכר אותם נופלים בצדי הדרכים, חובקים את אדמתנו, שייכים אליה לנצח. בנינו ובנותנו, נקראו לדגל, ולא היססו לרגע. גם מול מראות של חשכה גדולה: דם ואש, ותמרות עשן, הם לא חשבו על עצמם. הם חשבו עלינו".
צפירת ערב יום הזיכרון בכיכר דיזנגוף בתל אביב
(צילום: דרור ליבה)
ריבלין הוסיף: "אני פונה מכאן, אליכם המפקדים, החיילים, המועמדים לגיוס, בני הדור הצעיר. גדלתי כילד בימים בהם לא הייתה לנו מדינה. עבורי, עבור בני גילי, מדינת ישראל איננה מובנת מאליה. המדינה העוצמתית והאיתנה, שאתם רואים לנגד עינכם, הוקמה בגבורתם ובמסירות ליבם, של נערים ונערות בני גילכם. היום המשימה הזו, להגן על מדינת ישראל, מוטלת על כתפיכם. זכרו כי ללא אהבת המולדת, הדבקות במשימה, החתירה לניצחון, הרעות, השליחות, הדוגמה האישית וטוהר הנשק, לא יכון כאן עם בן חורין. צבא ההגנה לישראל, ומדינת ישראל, אנחנו, צריכים אתכם, צעירים, איתנים, מאוחדים, נחושים להושיט כתף, נחושים להמשיך ולנצח, נכונים אם צריך, לשלם מחיר".
עוד אמר הנשיא כי "כדי לחזק את הביטחון - עלינו להיות נכונים להילחם עליו. כדי לבנות חברה חדשה ומשגשגת במדינת ישראל חובה עלינו לקיים כוננות וערנות במשך שנים רבות. להילחם על חירותנו בכל פעם שהדבר נכפה עלינו. להילחם ולנצח. רבים טועים לחשוב, שהפחד הוא היפוכה של הגבורה. אך כפי שלימד אותנו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח וממייסדי צה"ל שאמר: 'לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה, אלא האנוכיות. הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית'. לפני שבע שנים, בעוד הארץ בוערת במבצע צוק איתן, נכנסתי בשליחות אזרחי ישראל, לתפקידי כנשיא המדינה. טבילת האש הראשונה שלי, הייתה בביקורי אצל משפחות הנופלים. מול המשפחות עמדתי, והרכנתי ראש בשם העם בישראל. ביקשתי להיות אתם בכאבם, להצדיק את הדין. נדרתי נדר לקדש את זכרם של גיבורי ישראל עשיתי נפשות להשבתם של הנעדרים וחללינו שנפלו בשבי האויב ומי ייתן ואלה ישובו אלינו, במהרה. פעלתי בארץ ובעולם, להגן על חיילנו ועל זכותנו הבלתי מעורערת להגנה ולביטחון. הלוואי שעשיתי טוב, אך בוודאי, בוודאי שלא עשיתי מספיק. הבטחתי למשפחות כי אהיה חייל שלכם - כך עשיתי וכך אעשה. גם אם מסיים אני את תפקידי אינני משתחרר, כל עוד נפשי בי, אשא אתכם על לוח ליבי, ואפעל בשליחותכם".
"אני מאמין בייעוד שלנו לחיות על הארץ הטובה הזאת לבנות ולפתח אותה, לטובת כל תושביה, להגן עליה ולהבטיח את גבולותיה מפני כל צר וכל אויב – מקרוב ומרחוק", אמר הנשיא. "אני מאמין ביכולת שלנו לדבוק זה בזה, לגדול ולצמוח, כיחידים וכעם, להיות גאים. גאים לצעוד בנתיב שסללו לנו גיבורי ישראל שנפלו על תקומת עמנו, שציוו לנו חיים של חירות וכבוד האדם, של מסירות נפש למען המעשה המשותף שלנו, למען כינונה של חברת מופת במדינה היהודית והדמוקרטית. יהי זכר הנופלים במערכות ישראל חרות על לב האומה לתהילת עולם מדור דור".
הרמטכ"ל על היחידות הלוחמות: "אידיאל לחינוך, ומופת לחיקוי"
לאחר מכן עלה הרמטכ"ל אביב כוכבי ואמר: "מסע חזרתו של עם ישראל לארצו הוא אירוע חסר תקדים בתולדות העמים. סוג של נס, גם אם הדור הנוכחי רואה במדינה דבר טבעי. ההישגים שנרשמו כאן מיום שהחוץ הראשון דרך על חופי הארץ הארת וחבר לישוב הישן הם יוצאי דופן. זהו מסע של אמונה נחישות ויצירתיות, כשלכל אורך דרכו בחזית ובאגפים התייצבו דורות של מגנים במחיר כבד. במחיר דמים.
"המסע הזה לא היה רק יציאת מצרים אלא יציאת המזרח ויצאת המערב. עם שלם שהתעורר והתחיל ללכת, זקנים וצעירים, אבות ואימהות, שעל שלוש מהן אני מבקש לדבר. הראשונה רחל אימנו, שלא זכתה לחיות בארץ משלה, וידעה מהם ניכור וחוסר שייכות. היא הצליחה להגיע לארץ אבל לא הספיקה לחיות בה וכשבניה נאלצו לגלות מארץ וחלפו על קברה. מרבית חייו של העם היהודי עברו שלא בגבלות ארצו, כשהוא חסר ביטחון, לא מוכן ופעם אחר פעם נרדף ונטבח. הציונות שינתה את המצב הזה מן היסוד. מנהיגות נחושה נוכח קשיים רבים עשתה מעשה, סחפה והדביקה רבים שהתפתחו לעם גדול ולמדינת ישראל. אנחנו דור הבנים ששבו לגולם. חזרנו הפעם לעולם, אבל מסע החזרה היה ועודנו כרוך במחיר כבד מנשוא.
"האם השנייה נחמה, גם עשתה מעשה. היא עזבה את ביתה באוקראינה ויחד עם בעלה יוסף, שברח מאוסטריה הנאצית, עלו לארץ ישראל כדי להקים משפחה ומדינה, שינו את שם משפחתם לישראלי וקבעו את ביתם בקיבוץ דוברת. זה היה בית רווי בציונות וערכים. 'עם שקם לתחיה זקוק לילדים', אמרה נחמה - וילדה חמישה, שניים מהם בנים: אפי ודדי, חברים בלב ונפש. אפי הפך לקצין ולמדריך בקורס קציני שריון ודדי הלך בעקבות אחיו והיה לחניך באותו קורס, הקורס שלא הסתיים. מלחמת יום הכיפורים קטעה אותו ושני האחים נשלחו לסיני.
"ביום השני למלחמה נפגע הטנק של דדי מטיל, ולמרות שנכווה קשה בכל גופו חזר לחלץ איש צוות ורק אז פונה לבית החולים. אחיו אפי נשאר בשדה הקרב, ולמרות שהטנק שלו נפגע עבר לטנק אחר והמשיך להילחם. ביום ה-12, כשצה"ל כבר לוחם בגדה מערבית של תעלת סואץ, נפגע פעם נוספת ונהרג. הדפיקה על דלת ביתה של משפחת ישראלי, הדפיקה המבקשת רעות, הפכה להיות לדאבון הלב, חלק מהסיפור הישראלי, חלק מהדופק הישראלי.
"משפחות רבות, רבות מדי, שמעו את הדפיקה ולאחריה צעקה דגולה שבר וכאב שלא ניתנים להכלה. משפחות יקרות, איבדתן את היקר לכן מכל. מסביב הכל ממשיך להתפתח ולהשתנות, ורק הצער שלכן מתבצר במקומו, מעמיק את שורשיו ומכביד. אנו מנסים להבין את עוצמת הכאב מתעקשים לזכור ולהזכיר ללמוד מהאירועים וללמד ורואים בכן חלק ממגני המדינה. ומצדנו, מתוך מחויבות לדור החיילים הנוכחי ולמשפחות שלהם, נעשה הכל כדי לשלוח אותם אך ורק למשימות ראויות, נשפר את יכולותיו של צה"ל כדי לבצע את המשימות בהצלחה אבל לא פחות מכך כדי לשמור ולהגן על החיילים. עשרות אלפי חיילים ומפקדים מבצעים כיום אינסוף משימות וחוזרים לביתם בשלום כפועל יוצא של מקצועיות ודאגה של מפקדים. הדאגה כוללת גם טיפול בנפגעים, ומאמץ עליון להחזרת השבויים ונעדרים למשפחתם ולארצם.
"הנופלים הגנו על המדינה, ואנו ממשיכי דרכם. עומדים על המשמר. לעיתים עשוי הביטחון שמדינת ישראל נהנית ממנו להיראות כדבר מובן מאליו, אך מאחורי כל יום מוגן ובטוח עומד צבא שלם שאוסף מודיעין, שומר מונע חדירה או ירי, פושט, תוקף, עוצר מפגעים ומסכל אמצעי לחימה ופיגועים. אפילו אלו ששקועים בהגנה ובפעילות המבצעית לא תמיד רואים את גודל המעשה שלהם. גם החייל שצועד כרגע בגבול הצפון, כך גם הקצינה שחשפה השבוע מטרות אויב רבות, כך גם הטייס שחזר לפני מספר ימים מתקיפה.
"הביטחון שזוכים לו אזרחי המדינה מורכב מההישגים של כלל ארגוני הביטחון וכלל חיילי צה"ל, אבל הראשונים לשאת בנטל הם הלוחמים והיחידות הקרביות אשר מחזיקים את ביטחון המדינה על כתפיהם. פעולתם צריכה להיות דוגמה לאזרחות טובה, אידיאל לחינוך, ומופת לחיקוי בכל משפחה, בית ספר, קהילה ויישוב. ארגון מופת הוא גם תפקידו הנוסף של צה"ל - צבא המחבר ומאחד את כל חלקי העם, מבטא את טובת הכלל ומהווה מודל לחיקוי והזדהות. חיילי צה"ל מתאמנים ביחד, נלחמים ביחד, מנצחים ביחד, וכשחבר נהרג - קוברים ביחד.
"אינני יודע מה שמה של האם השלישית, אך היא מייצגת אימהות רבות אשר ממלאות את הארץ. הן הקימו משפחה, וילדיהן מגשימים את עצמם וממשיכים לבנות את מדינת ישראל. הן אימהות חילוניות ודתיות, מהכפר ומהעיר, יהודיות, דרוזיות, נוצריות, ומוסלמיות - ויש להם נכדים ונינים וכולם חיים בארצם שלהם מוגנים ובטוחים. נחמה ישראלי, לוחמת הפלמ"ח שאיבדה את שני בניה ששירתו בצה"ל, ושרבים מניניה שירתו ביחידות קרביות, היא סמל לערכים ואיתנות, ומהווה דוגמה למופת לכולנו. אני מצדיע לה ולמשפחתה ומצדיע למשפחות הרבות שהבשורה המרה נקשה על דלתן פעמיים. בשם כל חיילי צבא ההגנה לישראל אני מצדיע לכל המשפחות השכולות: אימהות ואבות כאחד, אלמנות ואלמנים, אחים וילדים. כולכם ראויים להוקרה עמוקה אני מצדיע מחבק ומחזק אתכן ככל שאפשר".
אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה נפתחו אחר הצהריים בטקס בבית יד לבנים בירושלים. בפתיחת הטקס דיברה עפרי בן ארי (7), שאביה רס"ן חגי בן ארי ז"ל נפצע באורח אנוש במבצע צוק איתן ונפטר שנתיים וחצי לאחר מכן, והדליקה גם את אבוקת הזיכרון. "אבא, בבקשה בוא אלינו במחשבה, בוא אליי לרגע אבא, בוא אל עפרי באהבה", אמרה הילדה הצעירה. "אתה חסר לנו, כל כך חסר, זהו ערב יום הזיכרון, הדלקנו נר ואני התבוננתי בתמונה שלך, מחבק אותי, את עפרי בתך, עפרי התינוקת ששמחה כשחזרת, ששמחה להיות איתך. אז אבא בוא למחשבות לרגע, תן מבט. גם אמא וסבא וסבתא מחכים. בוא לרגע קט. בוא הביתה, תן חיבוק, לי למורן לשלו. אנחנו מבטיחים לשמוח אפילו אם מאוד כואב, אבל בינינו גם אם אתה לא מגיע במחשבות, עם כל הכאב, זה בסדר אבא. כי כל יום אתה אצלי עמוק עמוק בלב".
טקס לזכר הנופלים בשירות החוץ נערך בראשות שר החוץ גבי אשכנזי ובנוכחות השופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, בני משפחות הנופלים ועובדי המשרד בארץ ובעולם. מקום המדינה נהרגו בשירות החוץ 16 דיפלומטים ובני משפחותיהם בפיגועי טרור ואלימות, כשהראשונה בהם הייתה עדנה פאר ז"ל, שנרצחה ע"י מחבלים פלסטינים באסונסיון שבפרגוואי ב-1970. אחרון הנופלים הוא שלמה ארגוב ז"ל, שנורה ע"י מחבל פלסטיני בלונדון ב-1982 ונפטר ב-2003.
"אנו עם שוחר שלום ומתפלל לשלום", אמר אשכנזי בטקס. "התקווה לשלום אמת עם כל שכנינו הייתה ועודנה נדבך מרכזי ביותר בחיינו בחלקת ארץ רווית דם זו. ידנו האחת מושטת לשלום לכל שכנינו החפצים בשלום, וידנו השנייה אוחזת בחרב כדי להגן על עצמאותנו וחירותנו. הסכמי השלום שנחתמו השנה לא יכלו להתממש ללא פעילות אנשי משרד החוץ, אשר הניחו את התשתית להסכמים ופעלו במשך שנים רבות במדינות אלו, לעיתים תחת זהות בדויה, הרחק מבני משפחותיהם. זוהי מחויבותנו לטפח ולהרחיב את מעגל השלום".
פורסם לראשונה: 19:26, 13.04.21
