שנה אחר שנה, מפרסמת אחותו של גיא ז"ל את המכתבים הנוגעים והמרגשים בפרויקט "החלל שלי" של ynet. בכל יום זיכרון היא מספרת לאחיה על השנה שחלפה, החייל הבודד שאימצה, בית ילדותם שנמכר, 20 השנים שחלפו מנפילתו, המסיבה שערכו לכבודו, המפגש האקראי בצד השני של העולם, סבתם שנפטרה - ולידת בנה הבכור, שאת המכתב בשנה לאחר מכן הקדישה גם לו. הנה הקטע המלא שפרסמה.
"בראשית היו שמיים, בראשית היה הים כחול. בראשית היו לי יום ולילה שעות הרבה כחול. גן בעדן גן בלי שער, משמיים גשם טוב ניתך. אלוהים היה רחום עם שחר ולמשמרת נתן לי הוא אותך, לי אותך"
ברחובות העיר יש ספסל אחד שהוא שלנו. שלי ושלך. כשאין לי אוויר, אני מתיישבת שם בשקט ושולחת יד לגעת רק לרגע מתחת. יש שם "במבי וגיא" ולב גדול, וזה מספיק לי לדקה. לדעת שפעם היית פה, אחי הגדול. והיית שלי והייתי שלך, והכול היה ברור והייתה תשובה ברורה לשאלה. אז כמה אחים יש לך? מאיפה באת ולאן את חולמת. וידעתי אז שהכול בחיים זו משפחה.
ברחובות העיר יש רחוב אחד שמוביל לים. בעיניים עצומות עם גלשן ושוקו בשקית, ספר ותפוח. ילדות אחת מאוד ברורה. כשאין לי אוויר, אני קונה לי שוקו והולכת לשבת שם איתך. מספרת לך, אפילו שאתה לא פה. אני עוד ממשיכה. והיית שלי והייתי שלך, והכול היה ברור. והייתה תשובה ברורה לשאלה. אז מה את עושה בשבת בבוקר? קפה עם אחי הגדול, דייט קבוע. אין שאלה.
ברחובות העיר יש גינה אחת, שהיא שלי ושלך. כשאין לי אוויר, אני פורשת שם שמיכה ושוכבת בחושך כדי להסתכל על השמיים לדבר איתך. מדמיינת אותנו ילדים נותנים שמות לכוכבים. מחייכת - ובוכה. כי היית שלי והייתי שלך והעולם היה שלנו אז. ואתה אינך, והכול היה ברור והייתה תשובה ברורה לשאלה. מי את? אני אני. אבל גם תמיד אחותך.
ברחובות העיר יש פינה אחת שבגשם מתמלאת בשמחה. המון ילדים קופצים עם מגפיים. כשאין לי אוויר והשמיים דומעים, אני הולכת לשם, להיזכר בך. איך בכל גשם ראשון כבר היינו מוכנים בדלת. אמא, נו בואי כבר, לפני שהשלולית תתייבש. והכול היה ברור והייתה תשובה ברורה לשאלה. מאיפה באת? באתי מפה. מהגשם הראשון. מזכרונות ילדות של ברכה. והיית שלי, והייתי שלך והיינו אז רק שנינו. והכול היה רק אתה ואני ואני ואתה.
ברחובות העיר יש בית אחד, שפעם היה הבית שלנו. נולדה בו משפחה. והיו שם ריקודים בסלון, ותופים רועמים ומוזיקה בלי הפסקה. והיה אבטיח עם חול ואושר גדול ולא ידענו אז, שהיה שם הכול.
ברחובות העיר יש פינה אחת, לשם ברחתי לאחר מותך. כשכולם אמרו מה נעשה עם הילדה. כמה הם קשורים, כל הזמן יחד. כמה בלתי נפרדים, מה נעשה איתה? בפינה הזו קרסתי, בפינה הזו צמחתי. בפינה הזו דיברתי איתך ושתקתי איתך. וסיפרתי על המלחמות והשדים ואיך אבדו לי המילים. וסיפרתי איך עליתי על הרים ואיך זרקתי אבנים למים.
נו תבוא כבר, רק תבוא. וסיפרתי איך קפצתי לתהום, איך שקעתי למצולות ואיך צפתי במים עמוקים. וסיפרתי שאם הצלחתי להחזיר אלי את הנשימה, אז יש גם תקווה ויש למה לחיות. וסיפרתי שרקדתי שעות, ושחזרה אליי המוזיקה והרצון לחלום את כל החלומות. סיפרתי שעדיין "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני" מאחורי המסכה, כי ברוב הזמן אני מצליחה להראות רגיל, ואז פתאום באמצע היום - כשהכי לא מתאים - בוכה. כי יש ימים קשים מנשוא. ימים של שקט וחסר. שהחור בגוף צועק, וחושך, ואני נשברת.
אני נזכרת איך הייתה בינינו הבטחה להיות תמיד ביחד, אחד בשביל השנייה. והבטחה זו הבטחה. אז איפה אתה? כי מה זה משנה שמתת מות גיבורים אם אני לא יכולה להיות שוב שלך? וסיפרתי על ערן שלא עוזב גם כשקשה, תמיד פה איתי. החבר שלך. החבר שלי למסע שנה אחר שנה.
וסיפרתי על הילדים שלי, וכמה שאתה חסר. דוד גיא מהסיפורים. זה שפעם היה פה ועדיין. זה שלא חוזר. וסיפרתי לך שיש ימים שאין לי לילה, שאין לי מנוחה. שאני רוצה להגן עליהם ויודעת שמה שלא אעשה - הכול בשניה יכול להיגמר, ואין בזה סליחה.
שכול. מילה שאין בה כלום ויש בה הכול. קל לדמיין את זה אח שלי. דייט של שבת עם הילדים, ים בכל יום ובכל שעה. העיר שלנו בחושך, זיקוקים ביום העצמאות ולא קברים קרים. מתופף, או מהנדס או רופא. והיית שלי והייתי שלך, והייתה תשובה ברורה לשאלה "מה תהיה כשתהיה גדול?". מה שתבחר אח שלי. תסתכל. הכול פה בשבילך.
השנה, במקום הופעה בגדודים או ארוחה, חפש את המטמון ברחובות שלנו - בעקבותיך. הנצחה. תחנות בזמן שהיה מזמן. תחנות שמסמנות אותך. וכולם מוכנים, הורים וילדים, חיילים ומפקדים. חברים שזוכרים. חברים שכל שנה מגיעים. שומרים מרחק. מסכות, חיבוקי מרפקים.
ערן מתרגש כמו שלא התרגש שנים. הילדים שלי בשמיים, בן זוגי מחייך. הוא יודע שהפעם עלינו על משהו שיהיה כל כך משמעותי. ואני? עומדת בצד מחכה שיתחיל. מחכה שייגמר, שאראה שהצלחנו. מתאמנת על לנשום. נותנת יד לאמא ומזילה דמעה. היא רועדת, ואני יודעת שככה יהיה כל היום. והיא אומרת לי "ממי, בתוך המגיפה האיומה, הצלחת להביא את כולנו לפה. לחיות בעקבותיו את החלום".
וזהו, על הרצפה. קורסת - ועוד לא התחיל. מה יהיה? איך אצליח להגיע לנקודת הסיום? או שאולי הסיום כבר היה? הרי אתה מת, כל זה לא באמת. זו רק מסכה אחת גדולה. לספר סיפור עצוב אחד בכיסוי שמח. אתה לא פה, ואנחנו לא ביחד. ואתה לא רואה אותי גדלה. ואתה לא רואה את הילדים שלי קוראים לי אמא, ואני רק מדמיינת את המשפחה שהייתה יכולה להיות שלך, ואחי הקטן שאומר לי במבי. מערכה ראשונה. הוא מכיר אותי. הוא יודע. שהכול זה משפחה.
הלכנו בעקבותיך, אחי שלי. מנקודה לנקודה. והיינו בים, והיינו בבית הספר. היינו ליד חנות הספרים וליד מה שהיה פעם חנות התקליטים. והיינו בפארק, ובשדרה, ובשוק ובצופים ובחומוס. וקנינו במכולת שוקו בשקית לכולם. ובסוף בסוף הגענו לגינת אמסטרדם.
"גן בעדן גן בלי שער, משמיים גשם טוב ניתך. ואלוהים היה רחום עם שחר, ולמשמרת נתן הוא לי אותך"
אין לי מילים. בוכה ובוכה. כבר שנים רק מנסה לספר אותך. את אורך. את היותך. את מותך. לספר איך פעם היה לי אח אחד שלימד אותי לגלוש ולרקוד ולנסוע על אופניים, שחלק איתי סודות ובנה לי ארמונות וסיפר לי שאוכל להיות הכול תמיד. שצבע בוורוד את כל הפחדים ונתן לי מוזיקה ומילים לכל החיים. שבלעדיו נהייתי חצויה. אבודה. עד שמצאתי כוחות להרים את הראש ולומר: אתה אחי, ואני אחותך, ואני לנצח גאה.
היום בוחרת להרים שוב כוסית לחייך ולמותך. לאורך. לזכרך. כי בסוף אחי שלי. אהוב ליבי. אתה רוקר חיי עדיין. גיא, אתה תסתדר בלעדיי, אבל בינתיים אנחנו השניים הולכים לגינת אמסטרדם, ושם, ישנה נדנדה, ואתה ואני ודי.
ממני, במבי, שמתגעגעת כל כך ולנצח מחכה שתפציע, שתופיע. ותמיד, בסוף היום, רק אחותך.
