אם יש לקח פוליטי אחד שנלמד בתוך שנה וחצי של משבר שלטוני וחוקתי, הוא שהפוליטיקה מיועדת לפוליטיקאים.
כדי להבין את הכאוס שמתרחש פה ולא ברור אם יבוא לידי סיום בבחירות הקרובות, צריך לחזור לאפריל 2019. מערכת הבחירות שסימנה יותר מכל את המיאוס מפוליטיקאים, את הרצון להיפטר מהם ואת המרוץ אחר הכוכבים הנולדים.
גנץ, השבוע. פוליטיקאי רע במקרה הטוב
(צילום: קונטקט)
מפלגת העבודה נפרדה אז מיצחק (בוז'י) הרצוג; נפתלי בנט הקים את הימין החדש והביא את אלונה ברקת כשחקנית חיזוק, שקיבלה העדפה על פני חברים אחרים ברשימה; בני גנץ ויאיר לפיד הכריזו בכל שיחה שקיימו שלרשימות שלהם לא יצורפו פוליטיקאים ולא חברי כנסת לשעבר. אפילו עם פוליטיקאית בעלת רקורד מרשים ויכולות מוכחות כמו ציפי לבני הם לא רצו לייצר חיבור, והיא פרשה.
זו הייתה השנה שבה מועמדים לכנסת נבחרו באמצעות חיפוש בגוגל. "דרוזיות מצליחות", למשל, כפי שהעידה ח"כ ע'דיר כאמל מריח על הדרך שבה הגיעו אליה מכחול לבן.
ב-2021 מסתמן שינוי. אחרי משבר שלטוני מתמשך, בסוף שבוע שבו התפרקה כמעט לחלוטין כחול לבן, ומכל עבר מבצבצות מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה בשום תרחיש, נראה שהמערכה הקרובה מסמנת דווקא את שובם של הפוליטיקאים. את ההבנה שפוליטיקה היא מקצוע.
הדוגמאות בולטות: החיבור של גדעון סער עם זאב אלקין ויפעת שאשא ביטון, החיבור של בנט ובצלאל סמוטריץ', החיזורים אחרי לבני והעובדה שרון חולדאי נלחם לצרף את אבי ניסנקורן, פוליטיקאי מכהן ולא כוכב חיצוני.
1 צפייה בגלריה
נתניהו, סער, חולדאי. להפעיל את קומת האופרטורים הפוליטיים
(צילום: עמית שאבי מוטי קמחי אלכס קולומויסקי)
הרבה אנשים עם רקורד מפואר וכוונות טובות עברו בכנסת ישראל בעשור האחרון. אנשים שהבריקו ונחשבו מוערכים מאוד בצבא, באקדמיה, בעולם העסקים, בהייטק ובמקומות אחרים, אבל כשנכנסו לכנסת, כל זה לא הועיל להם. להיפך. הם הלכו לאיבוד איפשהו בין תקנון הכנסת לשטיקים הפוליטיים שמאפיינים את הזירה.
"הפוליטיקה במהותה היא מה שבין השחור ללבן. היכולת להגיע לפשרה, להפעיל מערכות של אופרציה פוליטית. מתווכים, מקורבים, קבוצות לחץ. את כל זה מי שלא למד פוליטיקה מהיסודות, פשוט לא יודע"
המערכה האחרונה שהתנהלה בין הליכוד לכחול לבן היא עדות טרייה ומטלטלת לחשיבות שיש בהבנה הפוליטית ובמיומנויות הנדרשות.
גנץ הוא במקרה הטוב לא פוליטיקאי, ובמקרה הרע פוליטיקאי לא קונבנציונלי במובן הרע של המילה. כשהוא ונתניהו היו מדברים ביניהם, מעידים מי שמכירים את השניים, זה בערך כמו שיחה שבה אחד מדבר סינית והשני ספרדית.
כדי להמחיש זאת, פוליטיקאי בכיר אמר השבוע ש"אם הרצוג היה מקבל את הקלפים של גנץ, הוא היה מקים ממשלה". גם העובדה שגנץ לא זיהה את הבעיה המרכזית ברשימתו: יועז הנדל וצביקה האוזר, שאפשר היה להחליף אותם בחברי כנסת אחרים בסיבוב השני, היא עוד דוגמה לחולשה שמקורה בחוסר ניסיון.
גנץ ואחרים הכניסו למערכת בשנה וחצי האחרונות את התחושה שהפוליטיקה צריכה לשקף את מה שקורה בחוץ. "זו תפיסה שגויה", אומר גורם בכיר שמכיר את המערכת מבפנים. "יש לה אנרגיה שונה, כללים שונים. הפוליטיקה במהותה היא מה שבין השחור ללבן. היכולת להגיע לפשרה, להפעיל מערכות של אופרציה פוליטית. מתווכים, מקורבים, קבוצות לחץ. את כל זה מי שלא למד פוליטיקה מהיסודות, פשוט לא יודע״.
הפוליטיקה, מעידים מי שעושים אותה, היא כזו שמתנהלת בשתי קומות מרכזיות: האחת סביב המנהיגים והשנייה סביב האופרטורים הפוליטיים שבלעדיהם אי אפשר להתנהל.
הם בדרך כלל אנשים שצמחו בסביבה פוליטית, מילאו שורה של תפקידים במפלגות עד שהתקדמו להיות חברי כנסת, או מונו לתפקידים שנועדו לתחזק את ההתנהלות הפוליטית של המנהיגים והמפלגות - בקואליציה וגם באופוזיציה. כל מי שמתיימר להנהגה צריך לוודא שיש לו את מנגנון התפעול הזה, בזמן שהוא עסוק בענייני המדינה.
לנתניהו היה בעבר את אלקין והיום יש לו את יריב לוין, ללפיד היה את עפר שלח, לליברמן יש את עודד פורר, ללבני היה את יואל חסון. לגנץ לא היה כזה. אופרטור שהוא פוליטיקאי וגם משפיע. עם כל הסלידה והמיאוס מפוליטיקאים, נראה שאת המשבר השלטוני והחוקתי שישראל התגלגלה אליו, רק הם יוכלו לפתור.
