לאן שלא מסתכלים, הכול קורס תחת משבר הקורונה. המגזר השלישי ספג מכה קשה, ובהיעדר תרומות ומנגנון תמיכה לשירותים שניתנו פעם בידי הממשלה והופרטו, דווקא הציבור שמצבו הוחמר ביותר לא מקבל שירותי רווחה בסיסיים. גם העצמאים קורסים: התמיכה של המדינה בהם אפסית ו"מובילי" המחאה שלהם מבקשים לשכנע אחרים שלא לפתוח עסקים. והצעירים? אלה שסיימו לימודים מוצאים עצמם מובטלים או בעבודות זמניות. חלקם חוזרים לגור אצל ההורים.
ההתמוטטות מורגשת גם בענפי התרבות, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך. כל מי שיכול מעלים מס. משבר הקורונה הציף בעיות קיימות ועכשיו המציאות הזו מתפוצצת על פני השטח.
המציאות הזו אינה גזירת גורל אלא תוצאה של מדיניות כלכלית קפיטליסטית ונאו-ליברלית. מדיניות זו נכנסה לישראל באמצע שנות ה-80 במטרה לייעל תהליכים, להגדיל רווחים, לצמצם הוצאות ציבוריות ולהפחית את שיעור האינפלציה. מי שמזוהה יותר מכל עם הניאו-ליברליזם בכלכלה הישראלית הוא כמובן בנימין נתניהו, שהוביל והעמיק את התהליך במחצית הראשונה של העשור הקודם, כשכיהן כשר אוצר בממשלת אריאל שרון.
אלא המדיניות הזאת שפכה את התינוק עם המים מאחר שהיא מיטיבה עם המיעוט החזק ופוגעת בשאר.
(צילום: אורי דוידוביץ, אבי חי)
בתחילת הסגר העולמי במרץ הייתה תחושה במערב שתיכף נחזה בקץ הקפיטליזם הקיצוני ונראה חזרה לקהילתיות, סולידריות, לקיחת אחריות של ממשלות על רווחת התושבים והעדפה של חיי אדם על פני רווחים כלכליים. אבל שירת המרפסות האיטלקית והתמיכה הממשלתית הנרחבת בעסקים קטנים בבריטניה לא באמת חלחלו, בטח לא לישראל. כאן כבר ברור שאין סולידריות ואין תמיכה אמיתית. כל אחד דואג לעצמו.
מדיניות הנאו-ליברליזם נכנסה לישראל בשנות ה-80 במטרה לייעל תהליכים, לצמצם הוצאות ציבוריות ולהפחית את האינפלציה. אבל היא היטיבה בעיקר עם מיעוט חזק
ניסיון עבר של אסטרטגיות יציאה ממשברים כלכליים מצביע על התעצמות של קפיטליזם וניאו-ליברליזם בשיתוף עם מגמות גלובליזציה. כך למשל, בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 הצליחו מדינות שעמדו על סף קריסה -בהן ספרד, פורטוגל ויוון - להיחלץ ממצבן בעזרת עידוד השקעות זרות בתחום התיירות והנדל"ן. הן עודדו משקיעים קטנים וגדולים להתערב בתעשייה או בנדל"ן (למשל ברכישת דירות שניות, שאף ניתן להשכיר לטווח קצר לתיירים) ולהעביר את מרכז חייהם אליהן תמורת הטבות מס, ויזות שהייה ואזרחות אירופאית נחשקת.
התוצאה הייתה מחד היחלצות מאקרו-כלכלית מן המשבר, ומאידך פגיעה קשה באוכלוסייה מקומית שנדחקה – פיננסית ותרבותית - מאזורים נרחבים של ערים שהפכו אטרקטיביות לתיירים ולמהגרים פריבילגים. זהו שורש המחאות שהתעוררו נגד התיירות במקומות כמו ברצלונה, פאלמה דה-מיורקה ואיביזה.
ניצנים ראשונים של מדיניות זהה אפשר לראות בישראל. בהליך חקיקת בזק הוחלט לבטל את המדיניות של שר האוצר לשעבר משה כחלון, שהעלתה את מס הרכישה למשקיעים (תושבי חוץ ומקומיים, שרבים מהם נדחפו להשקיע בחו"ל ולא בארץ). המטרה היא להחזיר את המשקיעים ולהניע את שוק הנדל"ן, אך התוצאה תהיה עלייה נוספת במחירי הנדל"ן ופגיעה באוכלוסייה מקומית ממעמד בינוני ומטה.
מדינות נוספות פועלות באופן דומה: ביוון הודיעו ביולי על הטבת מס משמעותית לפנסיונרים אירופאים שיעבירו אליה את מרכז חייהם. ההטבה היוונית, יש לומר, לא משתווה להטבות המס שישראל נותנת מאז 2011 לעולים ותושבים חוזרים, הפוטרות אותם מדיווח ותשלום מס על הכנסות בחו"ל לעשר שנים, שהפכו את ישראל למקלט מס ליהודים אמידים.
כיצד יכולים תושבים במקסיקו, וייטנאם או מרוקו להתמודד מול היכולות הכלכליות של אזרחים מאירופה או צפון אמריקה שמתחרים איתם על דמי שכירות או רכישה של דירות?
מגמות כאלה מתקיימות מזה שנים במדינות רבות במטרה לעודד אוכלוסיות זרות ובעלות ממון להשקיע אצלן ולהוציא בהן את כספם. עכשיו מגמות האי-שוויון גוברות אלף מונים. כיצד יכולים תושבים במקסיקו, וייטנאם או מרוקו להתמודד מול היכולות הכלכליות של אזרחים מאירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה, שמתחרים איתם על דמי שכירות או רכישה של דירות? כיצד יכולה מכולת קטנה או חנות חומרי הבניין להתחרות בבית קפה מעוצב לתיירים או בחנות מזכרות?
למגמות הללו יש שם: ג'נטריפיקציה טרנס-לאומית. כלומר: דחיקת עסקים ומגורים של מקומיים על ידי אנשים וכסף שמגיעים מבחוץ.
ג'נטריפקיציה טרנסלאומית לא נגרמת רק בידי אנשים עשירים מאוד, כפי שקורה בערים גלובליות כמו לונדון, טורונטו או ניו יורק, שם אילי נפט סעודים ואנשי עסקים סינים קונים נדל"ן בשכונות היקרות ביותר. ברוב המקומות מדובר באנשים מהמעמד הבינוני שעוברים למדינות זולות יותר כדי לשפר את איכות החיים שלהם. פנסיונרים מברמינגהם מבינים שיוכלו לחיות טוב יותר בקוסטה דל סול או באי יווני. עובדי הייטק ופרילנסרים אמריקנים יודעים שאין טעם לשלם שכירות גבוהה בעמק הסיליקון או במנהטן, ואפשר לעבוד גם מרומניה, באלי או קוסטה ריקה, ולחיות שם הרבה יותר טוב.
פנסיונרים מברמינגהם מבינים שיוכלו לחיות טוב יותר בקוסטה דל סול או באי יווני. עובדי הייטק אמריקנים יודעים שאין טעם לשלם שכירות גבוהה בעמק הסיליקון או במנהטן
השינויים בשוק העבודה הם חלק משמעותי מהתופעה. יש היום הרבה יותר עבודות שניתן לבצע מכל מקום, וממילא הבוס מעדיף כך כדי לחסוך בהוצאות משרד. גם בארץ העצימה הקורונה מגמות קיימות. אז אם ממילא אני עובדת מהבית, ואפילו אם כבר אני בין עבודות כרגע, למה לגור בישראל היקרה? לא עדיף לעבור למקום זול יותר ולחכות עד יעבור זעם?
(צילום: נדב אבס)
אז מה הצפי? יותר קפיטליזם, יותר ניאו-ליברליזם והרבה פחות שוויון. ממשלות בכל העולם, ובוודאי בישראל, יעודדו ביתר שאת השקעות זרות וכניסת כסף זר למדינה תוך מסחר בוויזות ודרכונים למי שהן חפצות ביקרם. המעמד הבינוני, הצעירים והפנסיונרים, שיכולת ההישרדות שלהם במרחב המקומי תצטמצם, יעזבו בשיעורים גבוהים יותר כדי לחפש איכות חיים במקומות זולים יותר.
המלך (המדיניות הקפיטליסטית) מת, אבל יחי המלך! עלינו לפקוח עיניים ולהבין שהתגברות על המשבר באותם אמצעים שיצרו אותו תוביל לפתרון פלסטר כלכלי שייטיב עם העשירים ויחריף את מצבם של כל היתר.
- ד"ר הילה צבן היא מרצה וראש המחלקה לניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
