"אתה לא מתבייש? קיוויתי שתהיה בנאדם, ומה יצא ממך?". המילים הצורבות הללו, שמטיח במבטא אירופי כבד המציל הזקן מקס (אהרון בראל) בגוטה הצעיר והשעיר (אורי זוהר), הן מהשורות הפחות מצוטטות מ"מציצים". ולא בכדי. דורות של מעריצים העדיפו את הדיאלוגים השובבים והמיניים יותר, אלו שהציגו את החיים על חוף הים בתל אביב בסבנטיז כחאפלה אחת גדולה של מכות, שנינויות ופלירטוטים, מ"הפוך גוטה" דרך "פעם ראשונה בים?" ועד "אני אפרק לך את העצמות יא מיקרוב".
לא מפתיע שנאום התוכחה הארסי של מקס הזועם נדחק הצידה. "מציצים" סובל מפיצול אישיות אופייני לסרטי פולחן שהצופים מפרשים להנאתם. דוגמה מייצגת היא הסרט האמריקני "מועדון קרב" – גם הוא סרט קאלט שנון וגברי מאוד – המספר על קבוצת צעירים חסרי כיוון בחיים שפונים לאלימות. זו הייתה סאטירה די ברורה ומבריקה כנגד תנועות פאשיסטיות וגבריות רעילה, אלא שמישהו שכח בדרך לעדכן את הצופים. רבים מצאו את עצמם מזדהים עם הדבר שהסרט עצמו תוקף, פתחו בעצמם "מועדוני קרב" אלימים או לכל הפחות ציטטו בלי הרף את הרעיונות האידיוטיים שביטא בראד פיט בסרט.
מה שמוביל בפעם האלף לשאלה למי שייכת היצירה: ליוצר או לצופים בה? זוהר, שניצני חזרתו בתשובה החלו סביב "מציצים", אמר לא פעם שהתכוון לביים יצירה ביקורתית, על הריקנות שחש בעצמו ובסביבתו באותה תקופה. לא בטוח שזה הצליח לו. "מציצים" מככב במרתונים של ימי עצמאות וחידונים בין חברים כאיזשהו מודל לאחווה תל-אביבית מפעם. כש"גברים היו גברים" ונשים היו "טרף קל" לכיבושים מיניים, אגב הציטוט המטריד ביותר בסרט: "יבוא לך דינה, יבוא לך". סליחה, הרב זוהר, זה ניסיון אונס או שחשבת שמדובר בבדיחה?
בשנים האחרונות סיפרו לי גברים ובעיקר נשים שצפו בסרט לראשונה (כן, יש כאלה) שהוא עורר בהם קבס וגועל. גם אני במשך שנים ראיתי בו מייצג של מין גסות והתבהמות ישראלית בלתי נסבלת, עד שנמלכתי בדעתי וגיליתי אותו על צדדיו המלנכוליים והמבריקים. אלו שמראים שגם אקט ההצצה במלתחות הוא פאטתיות ואימפוטנטיות לשמה.
כל זה לא הופך את "מציצים" או את זוהר לפמיניסטים דגולים – וזה עוד לפני הסיפורים המטרידים על מה שקרה מאחורי המצלמה – אבל זה כן נותן לו מעט הקשר ומחזיר את הדיון עליו למקום הנכון. במידה רבה, זה מה שעשה רון חולדאי השבוע בהחלטה השנויה במחלוקת, אך הצודקת לבסוף, למחוק את הציור סר הטעם על המלתחות בחוף המפורסם.
הגוזמאים זעקו על חציית קו אדום, על צנזורה, על אקט השקול לניתוץ פסלים על ידי דאעש. אני חושב שעם כל הכבוד, כדאי לזכור שהציור הנ"ל היה בסוף יצירה טפילית, שנלוותה לסרט ונועדה להזכיר אותו – לא בשונה מבובות מיקי בדיסנילנד. ובעיקר היא עשתה לו שירות דוב, כשהוציאה את אקט ההצצה המכוער מההקשר המטריד שלו בסרט, הפכה אותו לרומנטי ושובבי כמו שזכרו חלק מהמעריצים.
הוויכוח על חופש הביטוי יישאר, אבל לפחות אפשר להתנחם בכך ש"מציצים" חוזר בהדרגה לפרופורציות הנכונות לו: כסרט מרתק שמתאר רוח תקופה מהעבר, וזהו. שווה להציץ אליו, בלי להתמסר לנוסטלגיה דביקה, או להיפגע.
- בנימין טוביאס הוא מבקר הקולנוע של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
