רצפת ביתו של נילן רייך, ניצול שואה בן 89, עמוסה בלכלוך ובאשפה. בימים אלה רייך ספון בביתו בשל מצבו הגופני הירוד והמגפה המשתוללת בחוץ. בשארית כוחותיו הוא מנסה לנקות אחריו ולטפל בעצמו - אך ראייתו הולכת ומידרדרת והפעולות האלה הופכות למשימות בלתי אפשריות עבורו. במשך שנים הוא זועק לעזרה לכל גוף וגורם שמוכן לשמוע ממנו, אך ללא הועיל - רייך נותר לבדו בלי כל סיוע.
נילן רייך עלה לישראל מקרואטיה לאחר מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 19. הוא התחתן בארץ, הביא לעולם שלושה ילדים, ובמשך שנים עבד בקטיף ובחקלאות. לא היה לו מושג שכך ייראו השנים האחרונות בחייו. "אני רוצה שיראו איך אדם כמוני, בגילי, ניצול שואה, שהפסיד הכל במלחמה, חי", הוא אומר בכאב רב. "באתי לארץ מבסוט, יהודי עם הרבה חלומות. היום אני נגד כל מה שהולך פה. כל ניצולי השואה שנפטרו פה בשנים האחרונות, כואב לי שלפני מותם היו צריכים להילחם במדינת ישראל כדי לשרוד".
"אני מוצא את עצמי בוכה בבית", מספר רייך, "באתי לפה, למדינת ישראל, כמעט לבד, לא רציתי להישאר איפה שנעלמה לי כל המשפחה. היום בגילי אני צריך לסבול?".
רייך איבד את רוב משפחתו בשואה, אשתו נפטרה לפני 30 שנה והוא בקשר רק עם אחד משלושת ילדיו. הבן היחיד שמבקר אותו סובל מנכות ומתקשה לסייע לו. לפני הקורונה הגיע אליו פעם בשבוע מתנדב כדי לדבר איתו, אך היום גם זה כבר לא קורה והוא נותר בגפו. "היו לי חיים לא קלים. יש לי הרבה מחשבות על המשפחה שלי, על המלחמה, עד היום. רבים מבני משפחתי נספו במחנות", הוא מספר.
"אני קם בבוקר, משפשף את העיניים ומוצא עצמי מתמודד עם מציאות לא קלה. אני לא רואה טוב, מבחין רק בין יום ללילה, יש לי בעיה בלב, אסתמה, לחץ דם גבוה, רגליים כואבות, גב שאתמול בכיתי מרוב שכאב, יש לי הרבה בעיות בגוף. אני לא יודע מתי אלוהים יחליט לקחת אותי. אני כל היום בבית, מקסימום יוצא לקנות משהו וחוזר. יושב ומקשיב לטלוויזיה, ככה עובר לי קצת זמן".
הסיפור של רייך הוא עדות אחת למצוקה שבה חיים ניצולי שואה רבים. "כ־25 אחוז מניצולי השואה בישראל חיים מתחת לקן העוני, חלקם בתנאים מחפירים. הגיל הממוצע של ניצולי השואה הוא 84 וכ־10,000 ניצולי שואה הם ערירים, ללא כל עורף משפחתי", מספרת אורלי סיון, מנכ"לית עמותת אביב לניצולי השואה, עמותה המסייעת לניצולי השואה במיצוי זכויותיהם בארץ ובעולם.
בשבוע שעבר נחשף ב"ידיעות אחרונות" שעשרות מיליוני שקלים בשנה, שאמורים להגיע לניצולי שואה, נותרים בפועל בקופת המדינה ולא מועברים לידיהם של הזכאים לכך. "יש ניצולי שואה שיש להם זכויות שמימושן יכול להוביל לשיפור משמעותי של חייהם, אך הם לא מסוגלים להתמודד עם הביורוקרטיה הנדרשת כדי לממש את אותן - וכיום יש כ־70 אלף ניצולי שואה שלא מקבלים קצבה חודשית וזכויות מלאות רק משום שעלו לישראל אחרי אוקטובר 1953", מוסיפה סיון, "בעיקר בתקופה האחרונה, אנו מקבלים פניות של ניצולי שואה שמוצאים עצמם אבודים מול המוסדות הממשלתיים השונים, מול הרשויות המקומיות ואפילו מול חברות מסחריות. לצערנו, למרות המאמץ הניכר בשנים האחרונות, יש עדיין מאות ניצולי שואה שקופים שמערכת הרווחה לא מגיעה אליהם".
