שבוע הבטיחות בדרכים מצוין השנה בצל מגפת הקורונה. החיבור אולי נראה מאולץ אבל יש הקבלה מאוד ברורה בין הנגיף לבין המחלה שנקראת תאונות דרכים. כמו הקורונה, גם תאונות הדרכים אינן נחלתה של מדינה אחת אלא של האנושות כולה. בקרב הקורבנות אין הבדל בין דת גזע או מין. המגפה, כמו תאונות הדרכים פוגעת בכולם. כסף, השכלה או מעמד גבוה לא מעניקים חסינות.
ההירתמות הגורפת של המדינה למאבק בקורונה יכולה לשמש דוגמה לשילובם של כל הגורמים יחדיו להצלת חיים. מערכת הבריאות, הצבא, שב"כ, חברות הייטק ועוד. כולם משלבים ידיים סביב מטרה אחת – למנוע את המת הבא.
מדוע אפוא לא ניתן להתנהל כך גם בהצלת החיים בכביש? בכל יום נהרג אדם בתאונות דרכים בישראל, 62 נפגעים בכל יום בממוצע, שלושה בכל שעה. בכל ארבעה ימים נהרג הולך רגל, בכל חמישה ימים נהרג רוכב אופנוע ובכל עשרה ימים נהרג ילד בתאונת דרכים. מגפה של ממש.
המדינה מוכיחה שכשהיא שמה לעצמה מטרה היא יודעת לרכז את כל הכוחות, לקבל החלטות אמיצות ונכונות, למצוא את המשאבים הנדרשים ולהפנותם למקום הנכון. אבל ניהול המאבק בתאונות דרכים סובל מניהול כושל. אין גוף אחד שמרכז את המאבק ופועל על פי אסטרטגיה, קל וחומר תוכנית סדורה ורצינית הנשענת על נתונים ומחקרים. הסמכויות מתחלקות בין כמה וכמה משרדים ואין את הפרויקטור שיחבר בין כולם.
תארו לכם את המדינה נלחמת במגפה בלי קבינט קורונה, בלי תקציב ובלי מעקב וביקורת. הרי הדבר אינו נתפס. אבל לדאבון ליבנו, זו המציאות היומיומית במאבק בתאונות הדרכים
תארו לכם את מדינת ישראל נלחמת במגפה בלי תוכנית, בלי קבינט קורונה, בלי תקציב ובלי מעקב וביקורת. הרי הדבר אינו נתפס, בעיקר כשמדובר בחיי אדם. לדאבון ליבנו, זו המציאות היומיומית במאבק בתאונות הדרכים.
את המצב צריך ואפשר לשנות. מודל הקורונה חייב להיות מושתת ומועתק גם למאבק בתאונות הדרכים. יש למנות פרויקטור, להקיף אותו באנשי מקצוע, לתת בידיו סמכויות ולאפשר לו גישה ישירה עד לראש הממשלה. יש להקים קבינט בטיחות דרכים שידע לקבל את ההחלטות על סמך הנתונים שיציגו אנשי המקצוע, כל אחד בתחומו. קבינט כזה חייב לכלול את השרים ומנכ"לי המשרדים הרלוונטיים להצלחת הצמצום בתאונות הדרכים.
יש להכין תוכנית אסטרטגית ולדבוק בה לאורך שנים, והכי חשוב, חייבים לשנות את הגישה המאשימה את הנהגים בתאונות הדרכים. שיתוף הציבור הוכיח עצמו בקורונה ככלי יעיל להשגת המטרות, וכך יש גם לנהוג במאבק בתאונות דרכים.
ההסברה, האכיפה והענישה הן הרגליים המהוות את הבסיס לשינוי התנהגות הציבור במאבק בקורונה. כל רגל חשובה ורק שילוב של שלושתן יביא לתוצאה הרצויה. כך גם בבטיחות בדרכים. אם נהג לא מבין שלחצות צומת באור אדום זו פעולה מסוכנת וחסרת אחריות, אזי ההסברה כשלה. ואם אין לו חשש מהמשטרה, אזי ההרתעה ממנה כשלה וכך גם הענישה.
תאונות הדרכים עולות למשק הישראלי בכל שנה כ-15 מיליארד שקל. לכן, צמצום תאונות הדרכים יכול לחסוך לקופת המדינה כסף רב, וזאת מעבר לחסכון בצער וכאב הנלווים.
המלחמה על כל אדם ואדם בקורונה מחדדת את מחויבותה של הממשלה להצלת חיים. היא הוכיחה זאת גם בעתות משברים ביטחוניים, כלכליים ואסונות טבע. הגיע הזמן שהגישה הזאת תוביל גם את המאבק להציל חיים בכבישים. עלינו להבין שתאונות דרכים הן לא גורל משמים אלא מאבק סיזיפי ארוך שניתן לנצח בו רק כשהמדינה מנהלת ומובילה אותו והציבור שותף למאבק. ערבות הדדית בכבישים.
- ארז קיטה הוא מנכ"ל עמותת אור ירוק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
