אם קמלה האריס הגיעה למקומה בהיסטוריה בזכות אדם כלשהו, היא עשתה זאת הודות לאישה בת ה‑26, ילידת הודו, שהביאה אותה לאוויר העולם בבית החולים קייזר באוקלנד שבקליפורניה בסתיו 1964. אולי לא במקרה היא נולדה שבועיים בלבד לפני יום הבחירות, בקליפורניה. השנה והמדינה האלה היו ערש הלידה המושלם לילדה שגדלה והוכיחה: התקדמות חברתית כרוכה בפוליטיקה תקיפה.
הילדה ההיא צמחה להיות אישה קשוחה, שנונה, קפדנית, חרוצה, חכמה, רבת‑פנים ורב‑תרבותית. קמלה האריס לא מפספסת הרבה ושוכחת אפילו פחות. חלק מתומכיה הנאמנים היו חלק מהארגון הפוליטי שלה מההתחלה, והיא הרחיקה מעליה אנשים שהיו בעבר קרובים כבני משפחה. הרחק מהמצלמות היא הפגינה אמפתיה וטוב לב כלפי אנשים שלא היה ביכולתם לעזור לה, ומצד שני, אנשים שמכירים אותה היטב רואים אותה כקרה ומחושבת. האריס אמנם חיה לעין הציבור האמריקני כולו, אבל היא לא חושפת פרטים אישיים רבים על עצמה.
היא אנינת טעם ונהנית לבשל ולאכול במסעדות משובחות ובמזללות נידחות. בפעם היחידה שאכלנו יחד צהריים היא בחרה מסעדה קריבית קטנה, בבעלות משפחתית, מול בניין הקפיטול בסקרמנטו; היא דיברה על שלל התבלינים ואכלה לאט, בניגוד אליי, כפי שהיא ציינה. יותר מכול, היא הבת של אמה. עמיתים קרובים לעבודה אומרים שכמעט מדי שבוע היא נזכרת בפניני חוכמה שהעבירה לה שימאלה גוֹפָּלָן האריס, שמתה ב‑2009. לעתים קרובות היא חוזרת בפומבי על האִמרה: "אולי תהיי הראשונה בדברים רבים, אבל את חייבת לוודא שלא תהיי האחרונה". לפעמים, ברגעים גדולים בחייה, דמעות עולות בעיניה כשהיא נזכרת באמה, וניכר בה שהיתה רוצה שתהיה לצדה.
"אמא שלי, שימאלה גופלן האריס, היתה כוח טבע ומקור ההשראה הגדול ביותר בחיי", כתבה האריס באינסטגרם בפוסט שהעלתה לכבוד אמה בחודש ההיסטוריה של נשים ב‑2020. "היא לימדה את אחותי מאיה ואותי כמה חשוב לעבוד קשה ולהאמין בכוחנו לתקן עוולות".
שימאלה גופלן, שגובהה היה לא הרבה יותר ממטר וחצי, היתה הבכורה מבין ארבעת ילדיו של עובד ציבור בכיר במשפחה של בעלי הישגים. היא נולדה בהודו תשע שנים לפני שקיבלה את עצמאותה מבריטניה ב‑1947. ב‑1958, בגיל 19, סיימה את לימודיה במגמת כלכלת בית בקולג' ליידי אירווין בניו דלהי ונסעה בברכתו של אביה לברקלי שבקליפורניה כדי לרכוש השכלה גבוהה משמעותית יותר. היא למדה תזונה ואנדוקרינולוגיה, קיבלה דוקטורט ובעשורים הבאים זכתה בהכרה על מחקריה בתחום סרטן השד. עבודתה מוזכרת ביותר מ‑100 מאמרים מדעיים, והיא גייסה לא פחות מ‑4.76 מיליון דולר במענקים למחקריה.
"אמא שלי גדלה בבית שבו אקטיביזם פוליטי ומנהיגות אזרחית נחשבו טבעיים", כתבה האריס באוטוביוגרפיה שלה מ‑2019, "האמיתות שבהן אנו אוחזים" (The Truths We Hold). היא הסבירה שם, "בזכות סבי וסבתי גם יחד פיתחה אמי מודעוּת פוליטית עזה. היא היתה מודעת להיסטוריה, מודעת למאבקים, מודעת לאי‑שוויון. תחושת הצדק היתה טבועה בנשמתה מלידה".
בסתיו 1962 השתתפה שימאלה גופלן בכנס סטודנטים שחורים שהדובר בו היה צעיר ג'מייקני בשם דונלד ג'ספר האריס, סטודנט לתואר שני בכלכלה. הוא היגר מג'מייקה ב‑1961 וגם הוא הגיע לברקלי כדי לרכוש השכלה. הוא היה קצת קיצוני, או "הטרודוקס" על פי הגדרתם של כלכלנים, ולא דגל בתיאוריות הכלכליות המסורתיות שהעדיפו אז באוניברסיטאות האמריקאיות. דונלד האריס סיפר ל"ניו יורק טיימס" שגופלן, שלבשה סארי מסורתי, ניגשה אליו אחרי נאומו ו"בלטה בהופעתה יחסית לכל האחרים בקבוצה, גברים ונשים גם יחד". היא הקסימה אותו, הם נפגשו ודיברו עוד כמה פעמים, כך אמר, "והשאר כבר היסטוריה".
גופלן והאריס נישאו ב‑1963, שנה אחרי שג'מייקה קיבלה את עצמאותה מבריטניה. בהודעה על נישואיהם בעיתון "קינגסטון גלינר" ב‑1 בנובמבר 1963 דווח ששניהם לומדים לדוקטורט. קמלה דֵוִוי נולדה ב‑1964, ואחותה מאיה לקשמי שנתיים אחריה. דווי היא האלה הגדולה במיתולוגיה ההינדית. לקשמי היא אלת הלוטוס של העושר, השפע והמזל. שימאלה סיפרה ל"לוס אנג'לס טיימס" ב‑2004 שנתנה לבנותיה שמות הלקוחים מהמיתולוגיה ההודית במטרה לשמר את זהותן התרבותית ואמרה, "תרבות הסוגדת לאלות יוצרת נשים חזקות".
מאמצע שנות ה‑60 ועד סוף העשור היו שני ההורים פעילים בתנועת זכויות האזרח. האריס אומרת שלקחו אותה להפגנות בעגלה. יש אנקדוטה משפחתית שהיא נוהגת לספר: פעם היא בכתה בעגלה, ואמה שאלה אותה מה היא רוצה.
הפעוטה ענתה, "חו‑פש!"
כמו אקדמאים רבים, גם דונלד האריס היה נווד בצעירותו, עבר מברקלי לאוניברסיטת אילינוי באורבנה‑שמפיין, ומשם לאוניברסיטת נורתווסטרן, לאוניברסיטת ויסקונסין ובחזרה לאזור המפרץ ולסטנפורד ב‑1972. עיתון הסטודנטים "סטנפורד דיילי" אפיין את הפילוסופיה הכלכלית שלו כמרקסיסטית. בין שזה היה נכון ובין שלא, היא לא היתה קלאסית. משום כך משרתו היתה תמיד בסכנה. ב‑1974, לקראת סיום תפקידו כפרופסור אורח, היו בין הפרופסורים לכלכלה בסטנפורד כאלה שלא רצו להמליץ עליו למשרה קבועה. איחוד הכלכלה הפוליטית הרדיקלית התערב לטובתו של האריס, והנושא נידון ב"סטנפורד דיילי". סטודנטים יזמו עצומה שעליה חתמו יותר מ‑250 איש בתביעה שהפקולטה לכלכלה תביע "מחויבות רשמית" לכלכלה מרקסיסטית, תעסיק צוות של שלושה חוקרים בתחום, שיהיו חברי פקולטה, ותמליץ על האריס למשרה מלאה במסלול לקביעות. דונלד האריס כתב שלא היו לו "רצון עז או תשוקה להישאר" בסטנפורד. אבל הוא נשכר בסופו של דבר והיה לכלכלן השחור הראשון שזכה לקביעות בפקולטה לכלכלה של סטנפורד. הוא נשאר באוניברסיטה עד 1998, אז פרש מהוראה. האריס עדיין מחזיק במעמד של פרופסור אמריטוס.
בני הזוג נפרדו ב‑1969, כשדונלד לימד באוניברסיטת ויסקונסין. קמלה היתה אז בת חמש ומאיה בת שלוש. הם הגישו בקשה לגירושים בינואר 1972. האריס כתבה באוטוביוגרפיה שלה: "אילו היו מבוגרים מעט יותר, בוגרים רגשית מעט יותר, אולי הנישואים היו מחזיקים מעמד. אבל הם היו צעירים כל כך. אבי היה החבר הראשון של אמי".
במאמר מ‑2018 הביע דונלד האריס צער על כך שהקשר הקרוב עם קמלה ומאיה "נקטע בפתאומיות" אחרי מאבק משמורת מר. הוא האשים בפרטי הסדר המשמורת את "ההנחה השגויה של מדינת קליפורניה שאבות אינם מסוגלים להתמודד עם הורות (בעיקר במקרה של האב הזה, 'כושי מהאיים')" ("סטריאוטיפ של יאנקים", שלפיו אב כזה "עלול אולי לאכול את הילדים שלו לארוחת בוקר!"). הוא כתב, "אף על פי כן, עמדתי על שלי ולא ויתרתי על אהבתי לבנותיי".
בהסדר הגירושים הסופי, מ‑23 ביולי 1973, נכתב כי שימאלה מקבלת את המשמורת הפיזית, אבל דונלד רשאי שהבנות יהיו אצלו בכל סוף שבוע שני ולמשך 60 ימים בקיץ. הוא כתב שהביא את בנותיו לג'מייקה כדי לפגוש קרובי משפחה ולהראות להן את העולם שהכיר בילדותו: "ניסיתי להעביר את המסר הזה במונחים מוחשיים מאוד, דרך ביקורים תדירים בג'מייקה והשתתפות בחיים שם, על כל העושר והמורכבות שבהם.
"כמובן", כתב האריס, "בשנים הבאות, כאשר היו בוגרות יותר ויכלו להבין, ניסיתי גם להסביר להן את הסתירות של החיים הכלכליים והחברתיים במדינה 'ענייה', כמו הניגוד הבולט בין עוני קיצוני לעושר קיצוני, בזמן שעבדתי עם ממשלת ג'מייקה כדי לתקן את התנאים האלה". למרות כל ניסיונותיו, נראה שהשיעורים שאמה של האריס לימדה אותה הוטמעו בה יותר. האריס משלבת התייחסויות לאמה לאורך כל האוטוביוגרפיה שלה, ואילו את אביה היא מזכירה בערך בעשרה עמודים. "אבא שלי איש טוב, אבל אנחנו לא קרובים", סיפרה בריאיון ב‑2003.
בביוגרפיה הרשמית שלה באתר פרקליטות מדינת קליפורניה, האריס מתארת את עצמה כך: "בתה של ד"ר שימאלה גופלן, מומחית טמילית לסרטן השד שעברה לארצות הברית מצ'נאי שבהודו כדי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה". בביוגרפיה הזאת אין רמז לאביה.
במאמר על אבותיו מג'מייקה כתב דונלד האריס על אדם בשם המילטון בעברה של משפחתו, אם כי המילטון של משפחת האריס, המילטון בראון, אינו קשור כלל לאלכסנדר המילטון, אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, שפעל לביטול העבדות. "בתקופת חיי, השורשים שלי מגיעים אל סבתי מצד אבי, מיס כרישי (שנולדה בשם כריסטיאנה בראון, צאצאית של המילטון בראון שעל פי הרשום במסמכים היה בעלים של מטע ושל עבדים וייסד את בראונ'ז טאון)". המילטון בראון נולד בסביבות 1775 במחוז אנטרים שבאירלנד והפליג בצעירותו לג'מייקה שבאיים הקריביים. הרישום הראשון למעשיו במולדתו החדשה היה ב‑1803, אז מכר אנשים שחורים לאדם אחר. בשלושת העשורים הבאים השתתף בראון ברצון ובאופן פעיל במשטר העבדות האכזרי בג'מייקה, היה אחד המגינים הבולטים שלו והתנגד לתנועת ביטול העבדות שהובילו הבפטיסטים והמתודיסטים.
עבודה כמו שלו היתה דרך שכיחה לגברים לבנים בני תקופתו ומוצאו להצלחה כלכלית. "ניהול עבדים היה אופן תעסוקה, וללבנים, בעלות על עבדים היתה דרך לשיפור מצבם החומרי, לעצמאות ולחופש רב יותר", כותב כריסטר פטלי, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת סאותהמפטון, בספרו "בעלי עבדים בג'מייקה" (Slaveholders in Jamaica).
ואכן, המילטון בראון עלה במעמדות בג'מייקה והשיג לעצמו מושב בעצרת, שהיא בית המחוקקים של האי. הוא היה עורך דין ונרשם כסוכן, בעל נכסים, מוציא אל הפועל, אפוטרופוס, מנהל, מקבל או נאמן של יותר מ‑50 אחוזות. פטלי כותב שבכל אחוזה בג'מייקה היו עד 2,000 עבדים ושפחות. לבנים החזיקו בבעלותם שטחים אדירים של גידולי סוכר, פלפל פימנטו וקפה, ואילו שחורים משועבדים היו כוח העבודה. סוכר שהופק בכוח עמלם של עבדים בג'מייקה היה גורם מרכזי במסחר הטרנס‑אטלנטי, ו"יותר מ‑30 אחוז מכל ספינות העבדים שסחרו עם אמריקה הבריטית עגנו שם", כותב פטלי. בשיא כלכלת העבדים של ג'מייקה היו 354 אלף שחורים משועבדים ל‑8,000 עד 10,000 לבנים.
"בג'מייקה, יחסי מין בין גברים לבנים לשפחות שחורות היו שכיחים, וכיוון שהמעמד החוקי עבר מדור לדור דרך הצד הנשי, ילדיהן של אמהות משועבדות נולדו לעבדות, ולא משנה מה היה מעמדו של האב", הוא מוסיף.
ההיסטוריה איננה יודעת לציין אילו מעשי אלימות נקט המילטון בראון נגד הגברים והנשים ששעבד לפני כמעט 220 שנה. אין לדעת איזה חלק מהדנ"א שלו עדיין קיים בלי בדיקות גנטיות. אבל פטלי כותב, "הניצול המיני מצד גברים לבנים היה היבט חשוב בכוח הכפייה ובמעמד החברתי הגבוה שלהם".
בין תפקידיו הרבים היה בראון חבר בכיר במיליציה. בתחילת העשור הרביעי של המאה ה‑19, כשפרץ מרד עבדים, הוא והמיליציה שלו נשלחו לדכא את ההתקוממות. במקום מסוים הוא וחייליו עצרו ואיתרו מורדים. עשרה מהם נתלו ו‑13 מהם ספגו 300 מלקות.
"בראון עבד קשה לדיכוי המרד והיה גאה במעשיו", כותב פטלי.
ב‑1833, אחרי מרד העבדים, נעתרה הממשלה הבריטית לתנועת ביטול העבדות והעבירה חוקים לשחרור העבדים בג'מייקה. בשנים הבאות ניסה בראון להשלים את מכסת העובדים במטעים באמצעות יבוא של פועלים מאירלנד. ב‑1842 הוא התנצל על כך שאין בידיו הון גדול יותר להוריש לדור הבא וקונן על הפגיעה הכלכלית שספג בשל "ההידרדרות האדירה ברכוש בג'מייקה". הוא מת ב‑1843.
שימאלה ודונלד האריס גרו בברקלי ובאוקלנד בימים שערי המפרץ עמדו במרכז של תנועת חופש הביטוי ושל סוגים רבים אחרים של פוליטיקה שחוללה שינוי בארצות הברית. תנועת ההתנגדות למלחמת וייטנאם, צמיחת הפעילות למען איכות הסביבה, תביעות לצדק גזעי, הקמת התנועה לזכויות אסירים ופעילויות נוספות היו חלק מסערות התקופה.
"הם התאהבו בדרך האמריקאית ביותר, בזמן הפגנות למען צדק בתנועת זכויות האזרח של שנות ה‑60. ראיתי מתוך העגלה, ברחובות אוקלנד וברקלי, אנשים מסתבכים במה שג'ון לואיס הדגול כינה 'צרות טובות'", אמרה האריס בוועידה הדמוקרטית הארצית של 2020, כשקיבלה את מועמדות המפלגה שלה כסגניתו של ג'ו ביידן ושותפתו להתמודדות על הנשיאות.
קמלה האריס על ילדותה:
התקופה היתה משכרת ורצינית עד מוות. המשמר הלאומי הוזעק שוב ושוב לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי. גז מדמיע רוסס מהקרקע וממסוקים. שוטרים ירו למוות במפגינים לא חמושים בהפגנה שנערכה ב‑1969 בשטח ריק שקיבל את השם "פארק העם". מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית נוסדה ב‑1966, כמיזם משותף של יואי ניוטון ובובי סיל. הפנתרים נשאו נשק בגלוי כשצפו בשוטרים עוצרים לא‑לבנים באוקלנד. הרעיון שגברים שחורים צעירים יכולים להתהדר בנשק הפחיד את הרשויות. במאי 1967, זמן קצר אחרי שרונלד רייגן התמנה למושל המדינה, הובילו ניוטון וסיל יותר מ‑20 פנתרים בכובעי ברט, משקפי שמש וז'קטים מעור שנשאו רובים לא טעונים לתוך בניין הקפיטול של קליפורניה בסקרמנטו. הכותרת ב"סקרמנטו בִּי" היתה: "פלישת פנתרים חמושים לקפיטול". הפנתרים היו שם במחאה על חוק שביקש לאסור נשיאה גלויה של כלי נשק טעונים. יזם אותו מחוקק רפובליקני מאזור אוקלנד הילס האמיד, והוא כלל סעיף שאסר על הכנסת נשק לקפיטול. החוק עבר ברוב גדול, בקולות של רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד.
המושל רייגן חתם עליו יום אחרי אישורו בבית המחוקקים, בתמיכת איגוד הרובאים הלאומי. "אין סיבה לכך שברחובות כיום יצטרך אזרח לשאת נשק טעון", הוא אמר. זאת היתה אחת הפעולות הראשונות שננקטו בקליפורניה לפיקוח על נשק. יהיו עוד רבות, אם כי בשנים הבאות ינסה איגוד הרובאים לחסום אותן, בהצלחה מעטה.
החוק החדש לא ניקה את רחובות אוקלנד משלל חיכוכים וסכנות. באוקטובר 1967 עצרו שוטרים את ניוטון בעיר. נפתח קרב יריות, והשוטר ג'ון פריי נורה למוות. ניוטון, שנורה בבטנו, הואשם ברצח. המונים נענו לקריאה "ישוחרר יואי". ניוטון הורשע בהריגה מכוונת ונשלח לכלא, אבל בית המשפט לערעורים בקליפורניה ביטל את ההרשעה. אחרי שלושה משפטים שנפסלו החליט משרד פרקליט המחוז של אלמדה שלא לשפוט אותו שוב, והוא חזר לרחובות, אם כי לא לזמן רב. הוגש נגדו כתב אישום על הרג זונה והכאה באקדח של אדם שהיה החייט שלו.
15 צפייה בגלריה
רונלד רייגן. מושל קליפורניה בזמן "פלישת הפנתרים לקפיטול בסקרמנטו"
(צילום: gettyimages)
ניוטון היה מנהיג כריזמטי בשנות ה‑60 ונהפך למושא הערצה כשישב בכלא. תומס אורלוף, שהיה סגן הפרקליט של מחוז אלמדה, ראה את הדברים אחרת. אורלוף תבע את ניוטון על הרג הזונה ועל פגיעה באמצעות אקדח "בהצלחה מוגבלת". בהמשך התמנה אורלוף לפרקליט מחוז אלמדה ואמר, "יואי ניוטון שאני ראיתי היה פשוט גנגסטר".
ניוטון קיבל דוקטורט מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז, אבל מת בגיל צעיר: הוא נורה ברחוב בווסט אוקלנד במהלך עסקת סמים ב‑1989.
שימאלה גופלן אמנם היתה עדה ללידתה של תרבות פוליטית חדשה בארצות הברית, אבל היא גם הקפידה שבנותיה יתוודעו למורשתן ההודית ונסעה איתן לצדו השני של העולם כדי שיכירו את הוריה. עם זאת, אמריקה והשקפותיה בנושאי גזע ומגדר התחילו להתבסס. היא גם הבינה שהיא "מגדלת שתי בנות שחורות", ושבארצות הברית אנשים יראו אותן כך, כתבה האריס באוטוביוגרפיה שלה.
חלק מהשיעורים שלימדה שימאלה את בנותיה התקיימו בפגישות בימי חמישי בערב במרכז תרבותי שחור בברקלי, בשם "סימן הקשת". עם האורחים שם נמנו שירלי צ'יזהולם, שהיתה חברת קונגרס מניו יורק והמועמדת השחורה הראשונה לנשיאות; זמרת הג'אז, המוזיקאית ומנהיגת זכויות האזרח נינה סימון; והמשוררת מאיה אנג'לו.
"אנחנו בחודש ההיסטוריה השחורה, ואני רוצה לשבח את אמא שלי ואת הקהילה בסימן הקשת, שלימדו אותנו שהכול אפשרי, בלי העול של מה שהיה בעבר", פרסמה האריס במדיה החברתית ב‑2020. אבל מבחינתה של שימאלה, הדבר לא תמיד היה נכון. היא עבדה באוניברסיטת ברקלי עם חברה, ד"ר מינה ביסל, שסיפרה איך הבטיחו לשימאלה קידום, אבל הוא הגיע בסופו של דבר לגבר. שימאלה גידלה אז לבדה את קמלה בת ה‑12 ומאיה בת העשר, ובתגובה היא מצאה עבודת הוראה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול ב‑1976 וביצעה עבודת מחקר על סרטן השד בבית החולים היהודי בעיר.
שימאלה נסעה רבות בילדותה. אביה היה עובד ציבור בכיר בהודו ובמהלך ילדותה מילא תפקידים בצ'נאי, בניו דלהי, במומבאי ובכלכותה. סביר להניח שהרגישה בנוח לעבור מקליפורניה לקוויבק לטובת הזדמנויות חדשות. אבל מבחינתה של בתה הבכורה, המעבר היה מפחיד. קמלה מספרת בספר זיכרונותיה, "המחשבה על יציאה מקליפורניה שטופת השמש בפברואר, באמצע שנת הלימודים, לעיר זרה שמדברים בה צרפתית והשלג בה מגיע לגובה ארבעה מטרים ויותר, היתה מטילת אימה". שימאלה רשמה אותה לבית ספר יסודי דובר צרפתית בשם נוטרדאם דה נייז', ובהמשך לתיכון וסטמאונט, אחד מבתי הספר דוברי האנגלית הוותיקים ביותר בקוויבק.
ההשבעה של האריס, השבוע בוושינגטון
(צילום: רויטרס)
בווסטמאונט השתתפה קמלה האריס בעצרות תלמידים והקימה להקת מחול בשם "קסם חצות". יחד עם חמש חברות היא רקדה בה לצלילי מוזיקת פופ של תחילת שנות ה‑80 בתלבושות נוצצות תוצרת בית. היא גם למדה שהמציאות יכולה להיות קשה.
ווֹנדה קגן וקמלה האריס היו חברות קרובות בתיכון במונטריאול, אבל כפי שקורה בקשרי ידידות מהנעורים, הקשר ביניהן התנתק אחרי סיום הלימודים. הן חידשו אותו ב‑2005. קגן ראתה בטלוויזיה את חברתה בתוכנית של אופּרה וינפרי, שם דיברה על חוויותיה כאישה השחורה הראשונה בקליפורניה שנבחרה להיות פרקליטת מחוז.
קגן צלצלה להאריס והשתיים דיברו ארוכות, התעדכנו והעלו זיכרונות משותפים, בין היתר מהתקופה שבה התגוררה קגן עם קמלה, מאיה ושימאלה האריס. היא נמלטה מהתעללות בבית.
בשיחה ההיא, לדברי קגן, האריס סיפרה לה שקיבלה השראה להיות תובעת במידה רבה בגלל "מה שהיא עברה איתי". היא סיפרה להאריס שהמגורים עם משפחתה הם בין הזיכרונות הטובים המעטים שיש לה מהשנים ההן. קגן, שסיפרה את סיפורה לציבור לראשונה ב"ניו יורק טיימס", זכרה שבמשפחת האריס בישלו ואכלו ארוחות ערב בצוותא. בדרך כלל היה מדובר באוכל הודי. היא מעולם לא אכלה מנות טעימות כל כך לפני כן. התקופה היתה מיוחדת מבחינתה. בביתה של משפחת האריס, קגן לא היתה סתם "מישהי שישנה שם עכשיו". היא התקבלה בברכה, כבת משפחה. שימאלה התעקשה שהיא חייבת לקבל טיפול רגשי. החוויה של קגן היתה עמוקה עד כדי כך שהיא קראה לבתה מאיה. סיפורו של הקשר ההוא בין בנות העשרה, עשורים לפני כן במונטריאול, יהפוך לחלק ממסע הבחירות לנשיאות ב‑2020.
הדף של האריס בספר המחזור של התיכון מוכיח שהשתוקקה לחזור לארצות הברית. היא תיארה את האושר כ"שיחות חוץ", ובתור הזיכרון האהוב עליה כתבה, "קליפורניה, אנג'לו; קיץ 1980". היא מחייכת בתמונתה בספר המחזור. זמן קצר לאחר מכן התחילה את שנתה הראשונה באוניברסיטת הווארד, מוסד לימודים בעל מורשת שחורה בוושינגטון הבירה. בספר המחזור ההוא האריס גם עודדה את אחותה: "תהיי קוּלית, מא‑יה!" מאיה צמחה להיות אשת סודה הקרובה ביותר של קמלה האריס עם התקדמותה בפוליטיקה. בתה של שימאלה מוקירה את כוח הטבע שהיה מקור ההשראה הגדול ביותר בחייה: "תודה מיוחדת לאמא שלי".
פרק 2
אי‑אפשר להבין את האריס בלי להבין את הסתירות הייחודיות של הפוליטיקה בקליפורניה. לקליפורניה פנים רבות. חלקים מהמדינה שמרניים כמו האזורים הרפובליקניים ביותר בארצות הברית. אחרים הם הליברליים ביותר בה. כדי להשאיר חותם על ההיסטוריה של קליפורניה, כמו שעשתה האריס, פוליטיקאים חייבים לדעת לנווט בין כולם. עלייתה לגדולה, כפי שתראו, קרתה בעיקר בזכות כישרונה לעשות בדיוק את זה.
אבל יותר מכול, חייבים להבין את ההיסטוריה מלאת הסתירות של קליפורניה בענייני גזע ‑ היסטוריה שהאריס למדה להכיר היכרות אינטימית מיום היוולדה.
יום הבחירות ב‑1964 חל ב‑3 בנובמבר, שבועיים אחרי 20 באוקטובר, אז ילדה שימאלה גופלן את בתה הבכורה. אם ההורים הטריים הקדישו תשומת לב כלשהי לתוצאות הבחירות ולא לתינוקת שלהם, שימאלה ודונלד האריס ודאי ראו בלילה ההוא קו פרשת מים. הנשיא לינדון ג'ונסון השיג ניצחון מכריע על הסנטור הרפובליקני מאריזונה בארי גולדווטר וקיבל מנדט שיעזור לו במשך זמן‑מה להרחיב את מדיניות הפנים שלו ‑ חברה גדולה וזכויות אזרח. הוא גרף כמעט 60 אחוז מהקולות בקליפורניה, וזו היתה הפעם הראשונה זה 16 שנה שמועמד דמוקרטי ניצח במדינה.
מעבר למפרץ סן פרנסיסקו ניצח וילי לואיס בראון ג'וניור, שחור בן 30 שהוצג במסע הבחירות שלו כ"ליברל אחראי", בהתמודדות על מקום בבית המחוקקים התחתון של המדינה מול פוליטיקאי אירי‑אמריקאי שהחזיק במושבו מאז 1940. פיליפ ברטון זכה במושב בקונגרס בבחירות מיוחדות שנערכו מוקדם יותר בשנה ההיא. כשאחיו הצעיר של ברטון, ג'ון, זכה גם הוא במושב בבית המחוקקים, בראון נהפך לבורג במכונה הפוליטית של ברטון, שנקראה בהמשך "מנגנון ברטון‑בראון", ואחר כך פשוט "המנגנון של וילי בראון". בכל שם שהוא, המנגנון שלט בעוז בפוליטיקה של סן פרנסיסקו במשך עשרות שנים מאז.
בראון, בנם של עוזרת בית ומלצר, גדל בטקסס, במרחק כ‑140 קילומטר ממזרח לדאלאס, בעיירה מינאולה שמנתה 3,600 תושבים והתאפיינה בהפרדה גזעית ובחוסר שוויון. ב‑1951, בגיל 17, נמלט מחוקי ג'ים קרואו המפלים בדרום ארצות הברית והגיע לסן פרנסיסקו בנעליים שחוקות ועם מזוודה מקרטון שהכילה את כל רכושו. האדם היחיד שהכיר בסן פרנסיסקו היה דודו, רמברט "איטסי" קולינס, מהמר בזבזן שלבש חליפות משי, ענד טבעות יהלום ולימד את בראון את השיעורים הראשונים על העיר שבהמשך יעלה בה לגדולה.
כמו שימאלה גופלן, דונלד האריס ורבים אחרים, בראון נדד מערבה כדי לחפש הזדמנויות. לשם כך היתה דרושה השכלה. הוא התפרנס מעבודה כשרת במקביל ללימודיו בקולג' המדינה של סן פרנסיסקו. בהמשך קיבל תואר במשפטים מאוניברסיטת קליפורניה לאחר שלמד בקולג' הייסטינג למשפטים, הממוקם באזור טנדרלוין בעיר. אז כמו היום, טנדרלוין היה ביתם של אמריקאים חדשים ונשמות שבורות ‑ עלובי החיים והמכורים. כיוון שלא הצליח למצוא עבודה במשרדי עורכי דין בדאונטאון, בראון ייצג לקוחות שהואשמו בעבירות מוסר. הדבר השתנה בשנים הבאות, כשהפך לאחד הפוליטיקאים החזקים בקליפורניה בעשורים האחרונים של המאה ה‑20. בעתיד, קמלה האריס תראה את זה מקרוב בעצמה ותלמד איך להתמודד עם הדיכוטומיות הפוליטיות הבוגדניות של המדינה שאימצו הוריה לעצמם.
ביום הבחירות ההוא קבעו המצביעים בקליפורניה את גורלה של החלטה 14, שהובאה להכרעתם. הצעת החוק נתנה לבעלי נכסים "שיקול דעת מלא" לגבי מכירה או אי‑מכירה לכל מי שהם רוצים. המטרה היתה להגביל את יכולתה של הממשלה במדינה להכתיב בדרך כלשהי למי יכולים בעלי נכסים למכור אותם. הצעת החוק הוגשה במימון גופי נדל"ן ובעלי דירות, ואורכה היה 270 מילים בלבד. יעדיה היו פשוטים, גם אם לא נאמרו מפורשות: לבעלי נכסים לבנים תהיה זכות למנוע את כניסתם של שחורים לשכונות פרבריות. עשורים רבים אחר כך, הנשיא טראמפ ישתמש באותה קריאה לדגל במסע הבחירות לנשיאות של 2020.
במדריך הרשמי לבוחר שנשלח לכל המצביעים הרשומים בקליפורניה הציגו תומכי הצעה 14 את טיעוניהם: אם הממשלה יכולה לחייב בעלים להשכיר או למכור לכל מי שיכול לשלם, "מי ימנע מבית המחוקקים להעביר חוקים שיאסרו על בעלי נכסים לסרב להשכיר או למכור מטעמי מין, גיל, מצב משפחתי או היעדר אחריות כלכלית?"
דעתו של פרקליט המדינה של קליפורניה, סטנלי מוסק הליברלי, היתה מנוגדת: "מדובר באישור חוקי לאפליה ובהסתה לה. בתקופה שבה ארצנו מתקדמת בתחום זכויות האזרח, החוק מציע להפוך את קליפורניה להעתק נוסף של מיסיסיפי או אלבמה וליצור אווירה של אלימות ושנאה".
בדומה לערים רבות, ברקלי היתה מפוצלת זה שנים רבות לשניים במורשת של אפליה ממוסדת. לא‑לבנים בדרך כלל לא יכלו לשכור או לקנות בתים מזרחית לרחוב גרוב, הקרוי כיום דרך מרטין לותר קינג ג'וניור. הגבעות ממזרח, עם עצי האיקליפטוס והאלון, היו המקום שבו גרו הלבנים. משפחת האריס שכרה דירה בעיר התחתית.
הצעה 14 היתה תגובה לחוק הדיור ההוגן של רמפורד. המושל אדמונד ג'י "פאט" בראון חתם ב‑1963 על חוק הדיור ההוגן של רמפורד, שהבטיח לכל אדם את הזכות לשכור דירה בכל מקום שהוא רוצה ואסר על אפליה בדיור ציבורי. החוק עבר בלילה האחרון של מושב החקיקה, אחרי שסנטורים שמרנים הפחיתו מכוחו בהחרגת בתים למשפחה אחת.
כותב החוק, חבר בית המחוקקים ויליאם ביירון רמפורד, ייצג את המחוז שכלל את העיר התחתית של ברקלי ואת וסט אוקלנד, שם גרה משפחת האריס. רמפורד היה רוקח שלמד באוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, גם היא אוניברסיטה ציבורית, ונבחר לתפקיד ב‑1948. הוא היה המחוקק השחור הראשון שנבחר מאזור המפרץ.
אנשי נדל"ן ראו בקליפורניה שדה קרב למאבק ברמה הארצית בנושא הדיור הפתוח ו"הרגישו שאם בקליפורניה שנחשבת ליברלית הם יוכלו להביס את החקיקה הזאת, סיכוייהם להביס אותה באזורים אחרים טובים מאוד", אמר רמפורד על אירועי ההיסטוריה.
התוצאה אפילו לא היתה קרובה.
ביום שבו הצביעו ברוב מכריע לטובת לינדון ג'ונסון ושלחו את וילי בראון לסקרמנטו, תושבי קליפורניה אישרו את הצעה 14 ברוב של 65 מול 35 אחוז. מצביעים ב‑57 מתוך 58 המחוזות במדינה, כולל סן פרנסיסקו הליברלית, הצביעו לטובתו. במחוז אלמדה, שבו גרה משפחת האריס, 60 אחוז מהבוחרים אישרו אותו.
הצעה 14 לא נותרה על כנה. בית המשפט העליון של קליפורניה ביטל אותה ב‑1966, לאחר שקבע שהיא מפרה את דרישתה של חוקת ארצות הברית להגנה שווה לכל האזרחים. ב‑29 במאי 1967 הסכים בית המשפט העליון של ארצות הברית שהחוק שהתקבל בבחירות מפר את התיקון ה‑14 לחוקה, ברוב קלוש של חמישה מול ארבעה.
שופט בית המשפט העליון ויליאם א' דאגלס כתב בנפרד: "אין מדובר במקרה פשוט כמו זה שבו אדם המחזיק ברשותו אופניים או מכונית או מניה או אפילו בקתה ביער עומד על זכותו למכור אותם לכל מי שהוא רוצה, להוציא כל האחרים, ולא משנה אם הם שחורים, סינים, יפנים, רוסים, קתולים, בפטיסטים או בעלי עיניים כחולות". בניגוד לכך, הנושא כרוך ב"צורה של אפליה מתוחכמת", המיועדת להשאיר שכונות לבנות בלובנן.
דאגלס ציטט את ג'יימס מדיסון: "ולאלה שאומרים שהצעה 14 מייצגת את רצונם של תושבי קליפורניה, אפשר להשיב רק: 'כל מקום שבו שוכן הכוח האמיתי של הממשל, שם שוכנת הסכנה של דיכוי'".
תרגום: החוקה מגינה על מיעוטים מפני שלטון הרוב נטול הרסן, ובצדק.
המתנגדים לו ציטטו את רצון העם וטענו שבתי המשפט לא צריכים לפקפק במחוקקים, או בהרחבה בקביעת העם דרך הצבעה בנושאים כאלה.
עשורים לאחר מכן תשתמש פרקליטת המדינה של קליפורניה, קמלה האריס, בווריאציה של הטיעון הזה בקריאתה לשוויון בנישואים. אבל לפני כן היא תחווה על בשרה את התוצאה של התנגשות הכוחות בענייני גזע.
מפקח החינוך בברקלי, ניל ו' סליבן, היה בוגר הרווארד, בנה של אם שידעה שהשכלה היא כרטיס היציאה מהגטו האירי שבו חיו במנצ'סטר שבניו המפשייר. הוא היה גם תומך מוביל בביטול ההפרדה הגזעית בבתי הספר.
סליבן פעל ב‑1963 מטעם ממשל קנדי לפתיחה מחודשת של בתי הספר במחוז פרינס אדוארד שבווירג'יניה, אחרי שתומכי ההפרדה נמנעו מקיום של צווי אינטגרציה דרך סגירת כל בתי הספר הציבוריים. הורים לבנים הכניסו את ילדיהם לבתי ספר פרטיים מיוחדים. לילדים שחורים לא היה בית ספר. המשימה שעמדה בפני סליבן היתה קשה. תושבי עירו זרקו בקביעות אשפה על מדרגות המרפסת של הבית ששכר. היו התרעות על מטעני נפץ. מישהו ירה ברובה ציד דרך החלון שלו. אבל הוא הצליח לפתוח מחדש את בתי הספר, ושר המשפטים של ארצות הברית, רוברט פ' קנדי, ביקר אותו במחוז פרינס אדוארד ב‑1964, אחרי ההתנקשות באחיו, הנשיא ג'ון פ' קנדי.
"הילדים התאהבו בו, והיה ברור שהם נתנו לו את החיזוק הפסיכולוגי שהיה זקוק לו כל כך", כתב סליבן לאחר מכן.
סליבן הגיע לברקלי בספטמבר 1964, לבקשת מועצת החינוך. בהתחלה המצב היה תלוי על בלימה. חברי מועצות החינוך התמודדו עם ניסיונות ביטול של מאמציהם להביא לאינטגרציה בבתי הספר, אבל הם שרדו. הדבר הבטיח שסליבן יוכל לבצע את עבודתו. במאי 1967 הוא אמר למועצת החינוך של ברקלי: "בבתי הספר האלה לא תהיה כל אפליה בספטמבר 1968, ואולי נעשה היסטוריה ביום הזה".
סליבן תיעד את חוויותיו בברקלי בספרו "עכשיו הזמן" (Now is the Time), ששמו מתייחס לקריאתו של מרטין לותר קינג ג'וניור במצעד לוושינגטון ב‑1963, "עכשיו הזמן לממש את הבטחות הדמוקרטיה".
ד"ר קינג, שנעשה לידידו של סליבן, כתב בהקדמה לספר, ב‑1 בספטמבר 1967, "אני מאמין שבתי הספר שלנו חייבים ויכולים להוביל במאמץ האיתנים". אבל ד"ר קינג לא זכה לראות בחייו את התוצאה.
ב‑1968, שנת ההתנקשויות וההתקוממויות, סליבן מילא את הבטחתו. אוטובוסים הסיעו ילדים שחורים מהעיר התחתית של ברקלי לבתי ספר על הגבעות, וילדים לבנים נסעו באוטובוסים לבתי ספר בעיר התחתית. ברקלי היתה לעיר הגדולה ביותר באמריקה שהחילה אינטגרציה בבתי הספר שלה.
"האם ייתכן שעיר אחת בגודל בינוני, ובה המערך המוכר של קנאים לבנים שמסוגלים להציף את הדואר בכתבי שטנה, עיר אחת המוקפת ערים מלאות גזענות ‑ לבנה ושחורה גם יחד ‑ תצליח?
"התשובה בעיר הזאת, ברקלי, היא 'כן' מהדהד", כתב סליבן.
קמלה האריס לא נסעה באוטובוסים האלה ב‑1968. היא היתה צעירה מדי. היא גם לא נסעה באוטובוסים ב‑1969, השנה שבה התחילה ללמוד בגן. בשנה ההיא רשמו אותה הוריה לבית ספר בשיטת מונטסורי בברקלי.
אבל בסתיו 1970 הילדה ההיא עלתה לאוטובוס שנסע לכיתה א' בבית הספר היסודי תאוזנד אוקס, במרחק כארבעה קילומטרים מהדירה שבה גרה. לפני ביטול ההפרדה, 11 אחוז מהתלמידים בתאוזנד אוקס היו שחורים. ב‑1970 כבר היו בו יותר מ‑40 אחוז ילדים שחורים.
"הילדים בברקלי יגדלו בקהילה שבה צדק הוא חלק מתבנית החיים", כתב סליבן. כוונותיו היו אציליות ושאפתניות, אם כי המשימה בבירור לא היתה פשוטה.
חצי מאה לאחר מכן, בלהט המרוץ לנשיאות, האריס היתה נחושה בדעתה להחזיר את האמריקאים לרגע ההוא בהיסטוריה. על הבמה הגדולה במרכז אדריאן ארשט לאמנויות הבמה במיאמי שבפלורידה, הסנטורית קמלה האריס, התובעת שהפכה לפוליטיקאית, בתם של אם מהודו ואב מג'מייקה, לא היתה מוכנה שישתיקו אותה.
"אני רוצה לדבר על נושא הגזע", אמרה הסנטורית מקליפורניה, בכהונתה הראשונה בסנאט של ארצות הברית, כשקטעה את השאלות והתשובות שעה אחרי תחילת העימות הראשון בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות, במרוץ להחליף את הנשיא דונלד טראמפ.
אחת המנחים, רייצ'ל מאדו מרשת MSNBC, ביקשה ממנה לא להאריך בדיבור יותר מ‑30 שניות. האריס חייכה ומשלה ברוחה. מה שהעסיק אותה ב‑27 ביוני 2019 ייקח קצת יותר מחצי דקה.
היא פנתה אל ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר שהוביל במרוץ. ביידן מבוגר ממנה ב‑22 שנה, בן לדור אחר. האריס התחילה בעדינות. היא לא חושבת שהוא גזען, אמרה, ומעל הרגע נתלה המשתמע מדבריה, שאולי הוא דווקא כן כזה. ואז היא שינתה כיוון. בעבר ביידן נשמע כמעט רומנטי כשדיבר על ימיו בסנאט, כשהפוליטיקה היתה מלאה אדיבות והוא, ליברל מדלאוור, עבד עם הסנטורים הדמוקרטים הוותיקים ג'יימס א' איסטלנד ממיסיסיפי והרמן י' טלמדג' מג'ורג'יה, שדגלו בהפרדה. החקיקה שעליה עבדו נועדה לחסום הסעות לבתי ספר ציבוריים שבהם בוטלה ההפרדה הגזעית. האריס כינתה את הדבר "פוגע".
"אתה יודע, ילדה אחת בקליפורניה, שהיתה חלק מהשכבה השנייה ששולבה בבתי הספר הציבוריים, נסעה באוטובוס לבית הספר מדי יום ביומו, והילדה ההיא היא אני", אמרה האריס במשפט שנהפך לאמירה המייצגת של העימות.
בימים הבאים יתווכחו תומכיה ומבקריה של האריס אם המתקפה המתוזמרת היתה נבונה מבחינה פוליטית, או שהיתה מכה מתחת לחגורה, התנהגות גסה או רגע פריצה הכרחי עבור מועמדת שמטרתה להתרומם אל השורה הראשונה של הדמוקרטים המבקשים את המועמדות לנשיאות ארצות הברית. לכל הפחות, קמלה האריס הצהירה על תביעתה להיות התגלמותה של אמריקה הרב‑תרבותית, מוטבת ישירה של קווי מדיניות שהושגו לאחר מאבק ושהדוגלים בהפרדה הגזעית ביקשו למנוע. מעבר לספיקת הכפיים, הדרמה בתקרית הפוליטית הישירה הסתירה את ההקשר של התקופה שבה היא נולדה.
הרגע ההוא היה מכוון להפוך את האריס למתמודדת מובילה, לבצר את מעמדה בקרב בסיס התמיכה הדמוקרטי, בעיקר אצל הבוחרים השחורים, ולהצר את צעדיו של ביידן, המועמד המוביל במרוץ. זה עבד לדקה. צוות מסע הבחירות של האריס נאחז ברגע ההוא, צייץ בטוויטר תמונה של האריס הילדונת, שערה אסוף בקוקיות קשורות בסרט וארשת של נחישות רצינית על פניה. הצוות של ביידן נאלץ להתגונן. צוותה של האריס רצה לנצל את הרגע לרווח כספי ממכירות חולצות טריקו עם תמונתה של הילדה בקוקיות והמילים "הילדה הזאת היא אני". החולצות נמכרו במחיר של 29.99‑32.99 דולר.
האריס נכנסה למרוץ לנשיאות בכוונה מלאה לנצח. לשם כך היה עליה להביס את המועמד המוביל. את כישלונה אפשר לייחס לשגיאות מצדה ולגורמים שמעבר לשליטתה. אבל אף על פי שמסע הבחירות שלה גמגם ונעצר לפני תחילת ההצבעה, האריס השאירה רושם רב. משהו בה תמיד חודר.
זאת הדרך של קמלה האריס.
לרכישת הספר "קמלה האריס – בדרך שלה" שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" לחצו כאן
