המומחים והגרפים טוענים ששיא התחלואה בגל השלישי, והקשה מכולם עד כה, כבר מאחורינו. אבל מחלקות הקורונה בבתי החולים מספרות סיפור אחר לגמרי. גם מספרי הנדבקים ממשיכים להיות גבוהים מאוד. מה שמוביל לשאלה המרכזית שמטרידה את כולנו: כיצד ייתכן שאחרי כמעט שלושה שבועות של סגר מספרי המאומתים החדשים לא יורדים?
התשובה האמיתית היא שאיש אינו יודע בוודאות מהי הסיבה העיקרית לכך, אבל עצם השאלה מעידה על היתממות. כל בר-דעת שיצא מהבית בשבועות האחרונים יודע להעיד על כך שהסגר השלישי הוא כמעט הכל ‑ פרט לסגר. בכל מקום, בעשירון העליון או התחתון, בצפון הארץ או בדרומה, נדמה שכולנו הפנמנו מסר מרכזי אחד: למדינה לא באמת אכפת אם אנחנו שומרים על החוקים, וכלום לא יקרה לנו גם אם נשתין על ההנחיות, ישר מהמקפצה.
עצם ההבנה הזו הולידה תעשייה של קומבינות, שבהן אנחנו אלופי העולם. אפילו יותר מאשר בחיסונים. לדוגמה סגירת מערכת החינוך, שבזמן פעילותה הייתה אחד ממנועי ההדבקה המרכזיים של הקורונה בחודשים האחרונים. אין יום שאנחנו לא מוחים בו, ובצדק, על פתיחתם של תלמודי התורה בערים החרדיות. אבל בשקט-בשקט, מתחת לאפנו ממש, פועלות בשבועות האחרונים בכל הארץ אלפי מסגרות פיראטיות חלופיות, שתפקידן לאחסן את הילדים בשעות שבהן ההורים שלהם יוצאים לעבודתם החיונית, יותר או פחות.
תוסיפו לתבשיל המוקדח את הווריאנטים החדשים, את האיחור הקולוסלי בסגירת השמיים ואת הקיבולת המוגבלת ביותר של מערכת הבריאות המדולדלת שלנו ‑ ותקבלו מצב חירום אמיתי
הצפצוף הקולקטיבי על החוקים מתבצע בכל רגע ובכל תחום. מסעדות שממשיכות למכור טייק-אוויי, חנויות שמציעות את מרכולתן דרך הדלת האחורית, מפגשים חברתיים המוניים. כל אחד רושם לעצמו ניצחון קטן על המערכת. אבל ההפסד כולו שלנו, כי בסופו של דבר אנחנו אלה שמשלמים את מחיר ההתנהלות הפושעת הזו: בתחלואה, בפרנסה, בחיים.
שרית רוזנבלוםדנה קופלתוסיפו לתבשיל המוקדח הזה את הווריאנטים החדשים, ששכללו מאוד את היכולת של הנגיף להדביק, ועוד מוקדם להעריך את השפעתם הכוללת על התחלואה, את האיחור הקולוסלי בסגירת השמיים ואת הקיבולת המוגבלת ביותר של מערכת הבריאות המדולדלת שלנו ‑ ותקבלו מצב חירום אמיתי. החיסונים, יש להניח, עוד ישפיעו לטובה על התחלואה, אבל הם לבדם לא יוכלו בתנאים הקיימים להביס את הקורונה.
ישראל היא לא המדינה הראשונה שאיבדה שליטה על המגפה. אחרי שנה של מלחמה גלובלית בנגיף, עקרונות המאבק בו כבר ברורים. אף אחד מהם אינו בלתי אפשרי ליישום: בנועם ובנחישות, כמו בניו זילנד; או באגרסיביות ובאלימות, כמו בסין. הבחירה בידינו. אבל בניגוד לחזיית הפלא, המוטציה הישראלית שיצרנו, של ללכת בלי ולהרגיש עם, לא תחזיק הרבה לפני שכולנו ניפול לקרקע המציאות הכואבת.
- שרית רוזנבלום היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
