היה אפשר להרגיש את השינוי באוויר. אמנם קולות הירי מהכיכר לא הפסיקו להדהד, הטרור היכה, בית"ר גנבה אליפות מהפועל, רוחות השנאה התחילו לנשוב, אבל היה פרוזדור של זמן שבו התקווה גנבה את הפינה הכי מוארת בחיים שלנו: מצעדי גאווה וטרנסג'נדרית זוכת אירוויזיון, אלפים רוקדים צ'אנס לטרנס בכיכר, פיני גרשון במכבי במקום יורם חרוש היבש, הפועלות מחיפה ותל אביב לוקחות את האליפות מבית"ר עם ביבי וצעקות ה"מוות לערבים", מלכת יופי ערבייה, פוליטיקאי שמעל באמון נשפט לכלא.
ואהוד ברק מבקש סליחה מהמזרחים ומביס את נתניהו בפער הגדול ביותר בבחירות עד אז. אני זוכר את הלילה אז כאילו שהוא היה אתמול. גרתי אולי 500 מטר מהכיכר והלכתי עם ידידה. היינו מוצפים באופטימיות מטופשת. קצת איחרנו, וכשהגענו המקהלה כבר חיללה את האופטימיות הזו בזעקות המוניות של "רק לא ש"ס".
אני זוכר את האופטימיות שלי מתרסקת לרצפה. אז כבר התחלתי להתעסק בזהות המזרחית שלי, בקטנה. אבל הבנתי בדיוק מה הכתוביות של השירה הזו אמרו, והבנתי שמה שלא יהיה, לעולם אני לא שייך לסצנה הזו. שתמיד אהיה זר לה. השירה לא כוונה אליי, אבל היא הייתה עליי.
אני כותב את זה מפני שגם אחרי יותר מ-20 שנה אני מתקשה להבין מהו אותו דגם, מהן הוראות פס הייצור שיגרמו לעולם האשכנזי לקבל את המזרחי. 40 שנה עברו מאז שמאות אלפים הריעו בכיכר לצ'חצ'ח שכינה אותנו צ'חצ'חים, בין לבין עולה לכותרות עוד איזה איש רוח שאומר למזרחים בדיוק מה הוא חושב עלינו. לאבישי בן-חיים יש תיאוריה פוליטית-חברתית? למה להתמודד איתו אם אפשר לכנות אותו בשמות? מירי סיבוני לא קוראת צ'ייקובסקי, אמיר אוחנה לא מקשיב לצ'כוב. אמסלם ערס. זוהר עוד יותר. מארק פרחה. דיסטל-אטבריאן פשיסטית.
בעוד נתניהו טורח להקיף את עצמו במיניסטרים ממוצא מזרחי המבינים את שפת, תרבות ומנהגי השכונה המזרח-תיכונית, ברק הלך להציע לערפאת הצעת ברקוד
מדובר ברצף ליניארי של אנשים מדרכים מגוונות של החיים, וכולם דוחים את האשכנזים. אין דברים כאלו מבחינה סטטיסטית. כדי שזה יקרה צריך לשנוא את כולם ולדבר ולפעול בבוז כלפי כולם, חוץ מאלו שעברו אסימילציה. את "רק לא ש"ס" החליפה סיסמת "רק לא ביבי", אבל הכתוביות נשארו כפי שהיו. אנחנו עדיין מחכים להוראות היצרן, למניפסט, לדרישות ולתו תקן שלפיו נוכל להתחיל לייצר מזרחים כמו שאתם אוהבים.
זאב אברהמיעצמיברק סיים את הקדנציה שלו בעליבות ובהפסד חסר תקדים לאריאל שרון. הוא הוציא את ישראל מלבנון, אבל הרס את האמון בין הממשל לתושבים הערבים בישראל, הרס את מפלגת העבודה והרס את התקווה. המצביעים המזרחים לא סלחו לו ולעצמם על שקנו את בקשת הסליחה החלולה שלו. במקום שלום פנימי ברק רץ לשלום עם האחים הפלסטינים.
גם את המשא ומתן הזה פוצץ ברק, אבל דווקא בו יש מוסר השכל לסיפור המזרחים. בעוד נתניהו טורח להקיף את עצמו במיניסטרים ממוצא מזרחי המבינים את שפת, תרבות ומנהגי השכונה המזרח-תיכונית, ברק הלך להציע לערפאת הצעת ברקוד. ערפאת היה רוכל בשוק, תגרנותו-אומנותו. מי שאי-פעם ירצה לחבר בינינו לבין הפלסטינים יהיה חייב ללכת על גשר המזרחים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
