מיצג מחאה של ארונות קבורה מול רחבת בית המשפט בתל אביב, לקראת יום האישה
(צילום: מוטי קמחי)
קשה עד בלתי אפשרי לציין את יום האישה הבינלאומי שיחול מחר תוך תחושת גאווה על הדרך שעשתה השנה המדינה והחברה הישראלית ביחס כלפי נשים. הציבור נחשף כמעט בכל יום לסיפור חדש ומצמרר על אונס או רצח נשים, ובתקופת הקורונה מקרי האלימות במשפחה זינקו באופן מדאיג. כך למשל, בשנת 2020 היו פי שניים יותר פניות למוקד סיוע במקרי אלימות במשפחה לעומת השנה הקודמת, ונפתחו 20 אחוז יותר תיקים על אלימות בין בני זוג ברווחה ו-20 אחוז יותר במשטרה.
"לא היתה שום תוכנית מערכתית להתמודד עם העלייה במקרי האלימות", מסבירה דנה מיטב, מנכ"לית שדולת הנשים. "הממשלה מוכיחה שוב ושוב שאין כוונה אמיתית להעביר תקציבים וליישם את התוכנית הלאומית מ-2017. הכל דיבורים באוויר כדי להשקיט את הרוחות עד הרצח הבא".
"יציאה מזוגיות אלימה פותחת אין־ספור עולמות חדשים", מסבירה אניטה פרידמן, יו"ר ויצו. "עשרות אלפי נשים שהתחילו את המסע הזה סיימו אותו עצמאיות, בטוחות ונושמות. זה הרבה מעבר ללא לחיות בפחד, זה לישון בשקט, לחוות, לאהוב, לשלוט במשאבים שלך". נירה צימלס, מנכ"לית ארגון "בעצמי", מוסיפה, "לנשים שחוו אלימות ויצאו ממקלט יש אלטרנטיבה ומקום לצמוח, להתפתח ולגדול. אנחנו רואים איך השתלבות במקום העבודה היא גורם משמעותי ומחולל שינוי לאותן נשים".
במלאת שנה למשבר הקורונה שלוש נשים אמיצות הסכימו לשתף אותנו על החיים בצל בעל אלים, על ההחלטה לקום וללכת ועל החיים שאחרי. יותר מהכל חשוב להן להעביר מסר אחד - "כל אישה שקוראת את הטקסט הזה וחיה תחת אלימות, קומי ותעזבי, יש חיים אחרי, והם טובים".
"הוא הצליח לכבות בי את אור החיים"
סיגל (33), אמא לשניים: האלימות התחילה אצלנו כשהילד הראשון נולד. תמיד היו לנו בעיות פרנסה וזה גרם להרבה ריבים ומתחים, אבל הולדת הבן הייתה הקש ששבר את גב הגמל. הוא קינא בילד, "למה את צריכה להאכיל אותו?" אמר, "למה חושך בבית?".
3 צפייה בגלריה
מיצג מחאה של ארונות קבורה מול רחבת בית המשפט בתל אביב, לקראת יום האישה
(צילום: מוטי קמחי)
לפני שלוש שנים הגשתי תלונה בפעם הראשונה כי הוא הרים עליי סכין. הוא הבטיח שהוא ישתנה ולצערי האמנתי. כשהתחילה הקורונה זה החמיר - אלימות פיזית, נפשית, איומים בלתי פוסקים, ואז זה עבר לילד. באחת הפעמים חטפתי אגרוף כי הסתרתי את הילד מאחורי הגב שלי כדי שלא ירביץ לו.
הוא איים עליי שאם אתלונן הוא ירצח אותי. ייחלתי שמישהו ישמע אותנו ויציל אותי מזה, הייתי פותחת חלונות כדי שישמעו ויזעיקו משטרה. כשראיתי את הפרסומים על ניסיון הרצח של שירה איסקוב בראש השנה, הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה שקורה משהו אני הולכת ומתלוננת. קצת אחרי, בערב יום כיפור הוא איים עליי, והלכתי להגיש תלונה במשטרה. היה לי מאוד קשה לעשות את הצעד הזה, אבל עכשיו אני הכי שמחה בעולם.
לכל אחת יש זכות להתעורר בבוקר עם חיוך וללכת לישון בביטחון. במשך שנים לא הייתה לי שמחת חיים, המצב הזה הרס אותי מבפנים. הוא הצליח לכבות בי את האור של החיים.
שירה היא ההשראה שלי ואני רוצה להיות ההשראה של נשים נוספות שיקראו על הסיפור שלי וילכו להתלונן. החיים שלי התחילו מחדש אחרי שיצאתי ממעגל האלימות. אני עוברת המון קשיים, אבל זה שווה את זה, ואני בטוחה שמפה זה רק ילך וישתפר, בכל מקרה, אין מחיר לחופש.
"לא אשכח את הרגע שבו התחלתי לחיות"
נאווה (30), אמא לילדה בת שנתיים וחצי: הכוח לעזוב את המציאות האלימה שבה חייתי נוצר כשנולדה בתי, היא נתנה לי את הכוח לעשות שינוי. סבלתי תקופה ארוכה של הישרדות יומיומית, הוא היה צועק עליי ומכה אותי. חייתי בפחד.
הכרתי את הגרוש שלי בגיל 16.5, הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני, אבל הייתי בתקופה לא טובה בחיים והוא נראה לי כמו מלאך. האלימות החלה בהיריון, עברתי היריון הישרדותי. כל לילה הייתי יושבת על המדרגות ובוכה. באחד הלילות הוא כעס עליי, והלכתי לישון בחוף הים. אני זוכרת את עצמי עם בטן במשך שני לילות ישנה על החוף כדי לא להיות בבית.
הבת שלי הייתה בת ארבעה חודשים ביום שהחלטתי לעזוב. זה היה כמה ימים לפני פסח. היא ישבה בכיסא האוכל והאכלתי אותה. הוא נכנס הביתה והתחיל לצעוק, אמר שאם לא אביא כסף הוא יבתר לי את הגופה. ואז הוא התקרב לשולחן של הילדה ונתן לו מכה חזקה. אני לא אשכח את התמונה הזאת בחיים - הבת שלי, ילדה בת ארבעה חודשים, מכסה את האוזניים.
זה היה הרגע שאמרתי לעצמי, שאני בורחת משם. זה לא עניין אותי שאין לי לאן ללכת, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים. נכנסתי לחדר, שמתי בפנים ארבעה טיטולים, בגדים להחלפה לילדה ופחית של מטרנה. התקשרתי לרווחה, אמרתי לעובדת סוציאלית שאני לא נשארת בבית.
עברו כמעט שלוש שנים מאז, אבל לעולם לא אשכח את הרגע שבו התחלתי לחיות. בעזרת ארגון "בעצמי" הצלחתי להשתקם. אני יודעת שיש לי הרבה עבודה, אבל אני על הרגליים, הפכתי לאדם טוב יותר. למדתי לאהוב את עצמי, להעריך את עצמי, למדתי שאני אישה חזקה, אדם שיכול להרים את עצמו, שאני יכולה להעניק לעצמי עתיד טוב יותר ממה שהיה לי, למדתי להיות אמא טובה יותר. אני מרגישה שיש לי יכולת לבחור מה טוב, ומה לא טוב, ולעמוד על שלי.
"המוות היה לי מול העיניים"
ליאור (40), אמא לילדה: החלטתי לברוח ברגע שהבנתי שכל יום יכול להיות היום האחרון שלי, וגרוע מזה, האחרון של הילדה שלי. חלמתי על הרגע הזה הרבה זמן אבל לא היה לי את האומץ לעשות את זה, המוות היה לי מול העיניים הרבה פעמים. חמש שנים חייתי כך, אבל באותה תקופה הדבר האחרון שרציתי להודות בו הוא שאני אישה מוכה, פחדתי להתמודד עם זה מול העיניים, ידעתי שאני עוברת את זה, הבנתי מה קורה לי, אבל פחדתי.
הנקודה עצמה שאמרתי זהו, הייתה אחרי ריב מאוד קשה והבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא ירצח אותי, ידעתי שמפה אני יוצאת רק בארון קבורה. שעוד שלוש שניות שהוא לא משחרר את החניקה אני מתה.
היום שבו הלכתי היה מאוד קשה. זה היה מבצע של הרשויות, ממש הבריחו אותי משם, לא יכולתי לקחת כלום מהבית חוץ מכמה דברים של הילדה.
נולדתי מחדש בגיל 37. אני מסתכלת על עצמי היום ורואה אישה שבחרה בחיים, שלקחה שליטה על החיים שלה, שלא ויתרה על אושר, שלא מוכנה לראות בעצמה קורבן, שקמה בבוקר עם חיוך. בחרתי בחיים. אני אומרת לכל אישה שנמצאת במעגל האלימות: קומי ותעזבי, את חיה בתוך חבית נפץ. תבחרי בעצמך, יש חיים אחרי, והם טובים.
במקרה שאישה בסביבתכם נמצאת במערכת יחסים אלימה, הפנו אותה או התקשרו בעצמכם לקו החירום של משרד הרווחה בטלפון 118 או 077-9208560. המוקד מאויש במשך 24 שעות ביממה ומעניק שירות בעברית, ערבית, רוסית ואמהרית. קו הסיוע של ויצו לנשים נפגעות אלימות: 3980*.
