ארבעה סיפורים, שלוש תובנות ושתי מסקנות:
ג', חייל המשרת באחת היחידות היותר רגישות בצבא, הכניס את עצמו לפני חמישה ימים לבידוד אחרי שחבר הודיע לו שנדבק בקורונה. רגע לפני שנסגר בחדר הוא טרח וביצע את הבדיקה במסגרת הצבא. נכון לאתמול (ד') בערב הוא עדיין לא קיבל תשובה. אתה סימפטומטי, א-סימפטומטי או סתם יושב בחושך, שאלה אותו א', הדודה שלו. סתם יושב בחושך, הוא ענה. אז אני אבוא אליך, היא אמרה, הכינה ערימה של שניצלים והתייצבה.
כבר שלוש שנים שפ' משתתפת בשיעורי פילאטיס. האמת היא שהמילה משתתפת קצת גדולה עליה. אני, היא אומרת, לפחות רשומה. השבוע היא הגיעה לשני השיעורים, והאולם, על פיה, היה מלא. "כולל אלה שאני מצטיינת כיתתית לעומתן". הן הגיעו אחרי שהמכון הודיע לכל המנויים שלמרות שהורו להם לסגור אותו, הם ממשיכים לפעול כרגיל. בחוץ עמדו שני שוטרים. "מה אתם עושים כאן?", היא שאלה אותם, "גמרתם להרביץ לילדים ולצרוח על ילדות בלי מסכה?".
יום אחרי שנחתה ההודעה על הגבלת המשתתפים בחתונות ל-250 (היום המגבלה היא 50 או 30 או לך תדע), התחתן האחיין של ד'. היו שם אכן 250 איש, אבל ד' ספרה רק עשרה עם מסכות. על ריחוק חברתי לא היה מה לדבר, וההורים המאושרים קיבלו את כולם בחיבוקים ונשיקות. ומי שחושב שזה קרה באחת הערים החרדיות - אז לא. זה היה במרכז תל אביב, סלתה ושמנה של הארץ.
לפני כשבוע, קודם שנסגרה בעקבות ההנחיות החדשות, קיימה הפילהרמונית קונצרט בהיכל התרבות. האנשים ישבו שורה כן, שורה לא, וכיסא אחד לפחות הפריד בין הזוגות. כולם עם מסכות, כולל חלק מהנגנים, להוציא את הנשפנים כמובן.
ומה משותף לכל הסיפורים? אז הנה התובנות: הראשונה, שחמישה חודשים אחרי פרוץ המגפה, הברדק, בניסוח של חבר הכנסת יואב סגלוביץ, חוגג: הנחיות גורפות, לא ממוקדות סיכונים, שנוחתות על הציבור חדשות לבקרים; תשובות חיוניות שמאחרות להגיע; אכיפה מטופשת, לא בררנית ולא רלוונטית; השנייה - שאיש הישר בעיניו עושה. והשלישית, החשובה שבהן: אובדן מוחלט של אמון הציבור במקבלי ההחלטות שמוליד מחאה שקטה, סוג של פאסיב-אגרסיב ציבורי, תוצאה בלתי נמנעת של התנהלות הממשלה.
ממשלה שהבטיחה להילחם בקורונה ומשקיעה מיליונים בתחזוק קואליציה, סוג של מרבה רגליים שהדבר היחיד שניתן לומר עליה הוא שהקפידה על מינויים מופרכים. בוחרים בישראל כץ לתפקיד שר אוצר ומבקשים מניר ברקת להכין תוכנית כלכלית. מרחיקים את נפתלי בנט, ומושיבים במשרד הבריאות את יולי אדלשטיין. ממשלה שהבטיחה 100 מיליארד שקל לסיוע למשק, וחודשים אחרי ההצהרה, חילקה פחות מחצי, ונוכח תעשיית הטופסולוגיה שייצרה, קרוב לוודאי ששם זה ייתקע. ממשלה שהתפארה ביכולותיה להתמודד עם הווירוס והובילה את ישראל למקום השני בעולם במספר הנדבקים החדשים.
והמסקנות: הראשונה - בלי אמון ציבורי אין לגיטימציה, ובלי לגיטימציה אין סמכות. המחשבה שהמשטרה תעשה את העבודה היא מחשבה נואלת. מסקנה שנייה, עצובה עוד יותר: בהתחשב בתעתועי המגפה, במסתורין האופף את הנגיף, בחילוקי הדעות בין אנשי המקצוע, ובעיקר בשיקולים הזרים שמציפים את מערכת קבלת ההחלטות — מה שמחכה לכולנו, בלי קשר לשאלה עד כמה מדויק מספר החולים הקשים וכמה ימותו בסופו של דבר — אלו ימים רעים לתפארת.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
