כבר ברור שדונלד טראמפ משתדל להשאיר למחליפו אדומה חרוכה. הוא חימם אווירה מול איראן, התעקש (לפני שנכנע) לחלק לכל אזרח 2,000 דולר מהקופה הריקה של האוצר האמריקני, פיטר ברגע האחרון את שר ההגנה והתובע הכללי ופתח בגל חנינות ששם ללעג ולקלס את מערכת המשפט והחקירות של המדינה. ייתכן שיחון אפילו את עצמו. מראש. הדבר אפשרי. הוא משאיר אחריו אמריקה קרועה ומפולגת. אלפי שקרים נרשמו לחובתו במהלך כהונתו, והם נשארים אחריו.
חרף מגיפה משתוללת, טראמפ הדרים לפלורידה לחופשת החג ומשתעשע שם עם חבריו בגולף. עד לרגע זה, אגב, לא הכיר רשמית בהפסדו ולא התקשר לברך את הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן. אחריי המבול, אומרים על זה.
לבנימין נתניהו ולטראמפ יש שיח משותף וכמה קווי דמיון. אלה מסבירים את ההבנה הרבה ששררה ביניהם בארבע שנות כהונתו של הנשיא. השאלה היא אם בבוא העת ינהג נתניהו כמו חברו האמריקני. האם גם אחריו המבול?
יש סימנים העלולים להעיד על כך. לא רק לארה"ב אין תקציב מאושר, גם לישראל לא. גם כאן תוקפים את התקשורת כדי ללבות שנאה ולהסיט את האש ממקבלי ההחלטות. לא רק באמריקה עושה המנהיג מאמץ להחליש את יסודות הדמוקרטיה – את הפרדת הרשויות, את האמון בממשל ובהליכים הדמוקרטיים, כולל שיטת הבחירות. גם אצלנו הרשות המחוקקת והרשות השופטת מאותגרות בידי ממשלה רעבה לסמכויות ולכוח.
בחודשים הקרובים תיגרר ישראל למערכת בחירות רביעית בסדרה, הישג שאף ראש ממשלה לא רשם לעצמו, ונשאלה השאלה, אז מי המבוגר האחראי? למי הציבור צריך לשאת עיניים ובמי הוא יכול לבטוח? שנתיים של "ערב בחירות" מדרדרים את ישראל להחלטות מזיקות ולמינויים חפוזים במגבלות היועץ המשפטי לממשלה.
אדמה חרוכה, אמרנו?
בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 הייתה ישראל שרויה במלחמת התשה עם מצרים. צה"ל היה פרוס בקו מוצבים דליל לאורך התעלה וספג קורבנות רבים. סגן הרמטכ"ל ולאחר מכן הרמטכ"ל, חיים בר-לב, הציע שישראל תבנה שם קו שני, קו התעוזים, למקרה הראשון יפול. בסופו של דבר, כשפרצה המלחמה, הקו הראשון נפל ואת השני צה"ל אפילו לא הספיק לתפוס.
לא במקרה עושים נתניהו ושלוחיו כל מאמץ להחליש את אנשי השירות הציבורי, למנות "אנשי שלומנו", לגרום להם ללכת הביתה. הם המחסום שמפריד בין מדינה מתפקדת לבין אנרכיה
ועכשיו בפוליטיקה הישראלית נפל הקו הראשון – הממשלה. הרשות המבצעת התפרקה ועימה גם האחריות הציבורית. התקווה הגדולה של אזרחי ישראל היא בקו השני, והתעוזים של 2020 הם השירות הציבורי.
אולי מדובר ב"איש השמן", כפי שמכנים אותו בבוז מאז המשל של שר האוצר נתניהו ב-2003, אבל זה גם האיש שעומד בפרץ. בכירי השירות, אותם פקידים מושמצים על ידי הפוליטיקאים, הם שומרי הסף ועליהם האחריות: עו"ד דינה זילבר, שפרשה לאחרונה והייתה מחסום נחוש להגנה על חופש הביטוי ועל זכויות האזרח; שאול מרידור ורוני חזקיהו, שנטשו את האוצר לאחר שסירבו לפזר את הקופה הציבורית; המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך שהגן על חקירות המשטרה; בכירי מערכת הבריאות דהיום - פרופ' חזי לוי, פרופ' נחמן אש וד"ר שרון אלרועי פרייס - שמנסים נואשות להדוף בימי הקורונה את הפופוליזם של השרים וחברי הכנסת.
רובם נשארים כאן. תפקידם לשמור על תקציב המדינה, על החוק והסדר, על המוסדות הדמוקרטיים, על הניהול התקין והאחראי של המדינה. נכון, הם לא נבחרו בידי הציבור, אבל דווקא משום כך צריך לצפות שישמרו על החוק, ינהגו על פי אמות מידה ויביטו קדימה מעבר לממשלה זו או לכנסת אחרת, אל עתידה של המדינה הזו.
נובמבר 2019, נתניהו טוען לניסיון הפיכה שלטונית
(קרדיט: מעון ראש הממשלה)
לא במקרה עושים נתניהו ושלוחיו כל מאמץ להחליש אותם ולהתיש אותם, למנות "אנשי שלומנו", לגרום להם ללכת הביתה. הם המחסום האמיתי שמפריד בין מדינה מסודרת ומתפקדת לבין אנרכיה.
רובם ככולם אינם ידועים, פה ושם הם נראים בישיבות ועדות הכנסת, סופגים צעקות מהשרים ונושכים שפתיים. לפעמים הם נתפסים כאנשים הרעים, כי הם הרי מדברים בשפה משונה של טובת הציבור, שמצלצלת מאוד מוזר בימים האלה. אבל ההיסטוריה, לא פחות, הציבה אותם במקום הזה בשעה הזו. הם לא רק שומרי הסף, הם שומרי החומה. בזכותם, העיר לא תיפול.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה מטעם המכון ללימודי ישראל. לשעבר סגן יו"ר הכנסת, חבר כנסתֿ, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
