שוב בחירות, ושוב עולים הקולות – כולל במדור הזה – שלפיהם "צריך לשנות את השיטה!", או "הגיע הזמן למצוא שיטה שתספק יציבות ומשילות". האומנם יש בנמצא שיטה שתשפר את מצבה של הפוליטיקה הישראלית? ייתכן. יש רפורמות שיוכלו לחזק אלמנטים כאלה או אחרים במערכת הפוליטית שלנו, אבל שבעת הזו אין בכך שום טעם. כל דיון בנושא הוא בזבוז זמן מוחלט, משום שהשיטה שלנו ממילא משתנה כל הזמן.
רק בשנה האחרונה היינו עדים לשינוי דרמטי: "חוק יסוד: הממשלה" תוקן באופן משמעותי כך שיכלול גרסת ממשל חדשה של "ממשלת חילופים", שבה תפקיד ממשלי חדש ("ראש ממשלה חליפי") ועוד שורה של הגדרות ונוהלים הנוגעים לעבודתה. אפילו כלל יסוד בשיטה שלנו – כהונת כנסת של ארבע שנים – שונה על ידי הוספת הוראת שעה ל"חוק יסוד: הכנסת".
זוהי תופעה נפוצה בשנים האחרונות. תיקונים לחוקי יסוד הנוגעים למהות השיטה מתקבלים חדשות לבקרים, במיוחד לפי צרכים מזדמנים של הקואליציה המכהנת. כך למשל, סעיף הנוגע להגבלת מספר השרים שהוכנס ל"חוק יסוד: הממשלה" ב-2014, בוטל בבחירות שלאחר מכן, ולצורך העברת תקציב דו-שנתי שסותר את "חוק יסוד: משק המדינה" חוקקו חוקי יסוד מיוחדים עם הוראות שעה.
אם הכנסת לוקחת ברצינות את תפקידה ורואה בחוקי היסוד פרקים עתידיים בחוקתה, מוטב שתתייחס אליהם בכבוד. רק אז כדאי יהיה להשקיע את הזמן ואת תשומת הלב בדיון העקרוני על שינוי השיטה
במצב עניינים זה אין טעם ברפורמות שלטוניות. מפלגתו החדשה של גדעון סער כבר הזדרזה לפרסם סעיפים במצעה הקשורים בשינוי שיטת הממשל, אולם גם אם באמת יהיה כוח משמעותי לשינוי השיטה בכיוון כלשהו לאחר בחירות 2021, כפי שהיה בעת חקיקת "חוק המשילות" ב-2014, תאריך התפוגה של חוקים אלה עלול להיות כה קצר, עד שהזמן והאנרגיה שיושקעו בהליך חקיקתם לא שווים את המאמץ.
לפי הפרקטיקה המקובלת בכנסת כיום נתונים חוקי יסוד, על אף מעמדם, לשינויים תכופים ביותר. גם השריון שלהם באמצעות הדרישה לתמיכת רוב הח"כים על מנת לשנותם לא מסייע ליציבות שלהם, משום שבמבחן המעשה כל קואליציה מזדמנת הנחושה מספיק להפוך את התנאים לטובתה משנה את חוקי היסוד כראות עיניה.
(צילום: ירון ברנר)
בהיעדר חסם אחרון בדמותן של נורמות ציבוריות המונעות מן המחוקקים והמחוקקות לערוך שינויים תכופים ב"חוק יסוד: הממשלה" וב"חוק יסוד: הכנסת", התוצאה היא שינוי השיטה חדשות לבקרים. היות ושינויים אלה נעשים לתכלית מאוד מסוימת ותחת לחץ זמן, הם גם לא זוכים לדיון ציבורי ופרלמנטרי ראויים, וממילא אין בשיח כזה כל טעם משום שהתכלית, במקרה הזה, מקדשת את האמצעי.
בדיון בבג"ץ בנושא חוק הלאום טענה הכנסת שאין לפגוע בסמכותה כרשות מכוננת. אם הכנסת לוקחת ברצינות את תפקידה המכונן ורואה בכל חוקי היסוד פרקים עתידיים בחוקתה, מוטב שתתייחס אליהם ברצינות ובכבוד הנדרש - הן מבחינה נורמטיבית והן באמצעות עיגון נהלים קשיחים יותר לשינוי שלהם. רק אז כדאי יהיה להשקיע את הזמן ואת תשומת הלב הציבורית והפרלמנטרית בדיון העקרוני על שינוי השיטה.
- ד"ר לירן הרסגור מהמחלקה לממשל ורעיון מדיני, בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
