דונלד טראמפ מספר לעצמו סיפור. הוא מאמין לכל מילה ועושה זאת בשכנוע עצמי וראוי להערצה. הסיפור מתחיל בשיר הלל ושבח למנהיגותו: אין כמותו ולא היה, הוא מחייה הכלכלה האמריקנית, הפטריוט המושלם, האיש שלא פוחד לומר לכולם את האמת בפרצוף, ורק המטומטמים ורפי השכל לא מסוגלים להתפעם מגדולתו, שכמו השמש מאירה את פניה של ארה"ב.
על פי הסיפור שהוא מספר לעצמו, רק צ'מפיון כמותו היה מסוגל לטפל בקורונה בעוצמה ובנחישות. העובדה שארה"ב הפכה במשמרת שלו למעצמה אדומה, כמו עגבנייה מרקיבה בגלל הווירוס, לא מגרדת לו את קצה האפידרמיס: מנקודת הראות שלו הוא בנה הכי הרבה מכונות הנשמה, רכש כמות שלא תיאמן של ציוד הגנה, וזה שכמעט 200 אלף איש מתו זה רק בגלל הסינים הארורים שהפיצו את הווירוס והמושלים הדמוקרטים שלא טיפלו כמו שצריך במחוזות שלהם.
מאז פרוץ הנגיף לא הייתה לו ולו מילה אחת של חמלה לסובלים, למתים ולבני המשפחות שלהם, כפי שלא היו לו מילים מלטפות למשפחות הקורבנות השחורים שנרצחו על ידי שוטרים לבנים. אפס ביחסי אנוש.
טראמפ בטוח שהקנאה של מבקריו היא זו שמעבירה אותם על דעתם מול הצלחותיו הגרנדיוזיות ועל כן הם קשרו קשר להפילו ולסלק אותו מהבית הלבן בבחירות. ה"דיפ סטייט" - הפקידים, הפרקליטים, העיתונאים הליברלים והקומוניסטים - אוחזים ידיים במחשכים וזוממים הפיכה נגדו.
את התאוריה הזאת הוא מכר השבוע באופן כמעט אובססיבי בסדרה של הכחשות גורפות לסיפור של המגזין "אטלנטיק" שלפיו הוא אמר על החיילים האמריקנים שנהרגו בקרב כי הם "לוזרים ופראיירים". בחושיו הפוליטיים המחודדים הבין טראמפ שיכול בהחלט להיות שהלך גשר אחד רחוק מדי: הבסיס הפוליטי שלו אוהב את ביצועיו הבריוניים, את שפתו העילגת, את הבוז שהוא רוחש כמותם למדע, מזדהה עם שנאת הזרים שלו ומתגעגע לאמריקה לבנה מחדש. אבל הבסיס הזה הוא שטוף פטריוטיות, והחיילים הם הגיבורים שלו.
60 אחוז מתוך 20 מיליון הווטרנים הצביעו עבור טראמפ ב-2016, ושיעור דומה מבין החיילים. לפגוע באחיהם גיבורי התהילה זה לא סתם להעליב שחור או אישה. כשהוא מזלזל בהם, ויורק בבוז על הערכים שלהם, זה יכול לעלות לו בקולות, אלא אם כן יקנו שוב את הסיפור שלו שהכל שקר כחלק מהמזימה להפיל אותו. אך גם במקרה כזה לא יהיה לו קל לקנות את הלבבות מחדש.
אם היה עומד מולו מועמד חזק, כישלונו של טראמפ היה כתוב בימים האלו באותיות ענק על כל הקירות. הסקרים נותנים לג'ו ביידן יתרון, הוא נתפס כאיש טוב במובן הסביר של המילה: הוא משכיל, מבין במדיניות חוץ, אבל אין לו כדור של אש בבטן הנחוץ כל כך לפוליטיקאי שרוצה לנצח. טראמפ מהלך בזירה כמו אש להבה, מתסיס ומרגיז, אבל אנשים הולכים להצביע על פי רגש, התלהבות, ובעיקר בגלל הכלכלה. והסקרים מראים שהרוב סבור שטראמפ טוב יותר בטיפול בכלכלה.
ביידן מעורר יצרים רק לעיתים. רוב הזמן הוא משרה רוגע ונמנום, אבל אולי זה מה שאמריקה זקוקה לו אחרי ארבע שנות סופה מטלטלת. שקט שיאפשר לאומה שסועה כפי שלא הייתה מעולם לחשוב מה היא רוצה להיות.
- אורלי אזולאי היא כתבת ynet ו"ידיעות אחרונות" בוושינגטון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
