הקמת הממשלה החדשה לוותה בחששות כבדים בקרב הציבור החרדי וחלקים בציבור הדתי-לאומי, ובקריאות מחאה של חברי הכנסת החרדים, על רקע חששם מרפורמות בענייני דת ומדינה. אבל מאז פורסמו ההסכמים הקואליציוניים די ברור שלא כצעקתה. כדי להבין את גבולות הגזרה האפשריים של הממשלה בנושא זה, מומלץ ללמוד מההצלחות והכישלונות של הממשלות האחרונות שלא כללו את המפלגות החרדיות: ממשלת נתניהו עם בנט-לפיד (2015-2013) וממשלת שרון השנייה (2005-2003).
נתחיל מהמובן מאליו. ההסכמים הקואליציוניים של יש עתיד עם כמה מהמפלגות כללו התחייבויות לתחבורה ציבורית בשבת, ביטול חוק המרכולים ונישואים אזרחיים, אך לדבר מכל אלו אין סיכוי אמיתי להתממש. ההסכם הקואליציוני שאליו כפופות כלל המפלגות הוא זה שבין ימינה ליש עתיד, ושם נכתב במפורש שיישמר הסטטוס-קוו בענייני שבת, נישואין וגירושין.
בנוסף, ועל אף ההכרזות והכוונות, גם הממשלות הקודמות שלא כללו את המפלגות החרדיות לא הותירו חותם משמעותי בנושאי דת ומדינה. אפילו הרפורמה המשמעותית של ממשלת שרון עם שינוי של טומי לפיד מ-2003 - שכללה פירוק המשרד לשירותי דת וחלוקת אגפיו השונים בין כמה משרדי ממשלה - הייתה מהלך הצהרתי בלבד שנועד לערער את הטריטוריה החרדית בממשלה. בפועל, ה"רפורמה" לא עשתה כל שינוי מהותי בתחום שירותי הדת. יתרה מכך, זמן קצר לאחר שאהוד אולמרט הקים ממשלה חדשה ב-2006, הוקם המשרד מחדש ובהדרגה הוחזרו אליו כל סמכויותיו.
אם רוצים להוביל שינוי משמעותי בתחומי דת ומדינה, יש לעשות זאת באמצעות שינוי מבני עקרוני ולהסדירו בחקיקה ראשית, כך שיהיה קשה לבטלו
השפעתה של ממשלת נתניהו ב-2013 על הסדרי דת ומדינה הייתה דומה. נפתלי בנט, אז השר לשירותי דת, אמנם הכריז במסיבת עיתונאים על מהפכה בשירותי הדת שתכלול רפורמה מקיפה בכשרות ואיחוד מועצות דתיות, אך אף אחד מהדברים לא נעשה בפועל. בלחץ ח"כ אלעזר שטרן, התקבלה זמן קצר לפני נפילת הממשלה החלטה שקבעה כי רבני ערים יוכלו לגייר, אך מיד עם הקמת הממשלה החדשה עם החרדים ב-2015, ההחלטה בוטלה כלא הייתה.
השינוי המשמעותי היחיד שנותר על כנו היה שינוי החקיקה שהוביל לפתיחת אזורי הרישום לנישואין, שאפשרה לזוגות להירשם לנישואין בכל מועצה דתית, ולא רק ברשות שבה הם מתגוררים.
הלקח שיכולה להפיק מכך הממשלה החדשה הוא שאם רוצים להוביל שינוי משמעותי בתחומי דת ומדינה, יש לעשות זאת באמצעות שינוי מבני עקרוני ולהסדירו בחקיקה ראשית, כך שיהיה קשה לבטלו. בנוסף, עליה להתמקד בהיבטים הנוגעים לשירותי הדת, ולא בנושאים שרבים בציבור הדתי תופסים כמאיימים על אופייה היהודי של המדינה, וחברות הקואליציה ימינה ותקווה חדשה יתקשו לעכל.
רפורמה אחת מסוג זה אכן ניתן למצוא בהסכם הקואליציוני בין ימינה ליש עתיד: שינוי חקיקה שיוביל לתחרות בתחום הכשרות, שיאפשר לבתי עסק לקבל תעודת כשרות מכל רב מקומי ברחבי הארץ. מדובר ברפורמה בעלת חשיבות לא רק להצעדת שירותי הדת קדימה, אלא גם להורדת יוקר המחייה. אבל איך אומרים? אל תעצרו את נשימתכם. גם ב-2013 הכריז בנט על רפורמה בתחום הכשרות שמעולם לא התממשה.
רפורמה נדרשת אחרת, שלמרבה הצער אינה מוזכרת בהסכמים הקואליציוניים, היא הצורך בפירוק המועצות הדתיות ושילובן כמחלקת דת בתוך הרשויות המקומיות. המועצות הדתיות משמשמות כיום זרוע של השר לשירותי דת כמעט לחלוטין, כך ששירותי הדת פועלים באופן ריכוזי על פי האינטרסים והצרכים הפוליטיים של השר, ולא על פי הצרכים הפוליטיים של התושבים. כך הפכו המועצות הדתיות למדגרת ג'ובים, בעיקר של ש"ס.
אריאל פינקלשטייןעודד אנטמןהעברת המועצות הדתיות לרשויות המקומיות תאפשר את החזרת שירותי הדת לציבור, ותביא להתייעלות כלכלית וחיזוק הדמוקרטיה המקומית. אולם לעת עתה נראה שמפלגת ימינה מעדיפה שלא לוותר על בסיס הכוח של השליטה במועצות הדתיות, ואינה מעוניינת לשנות את המצב החוקי הנוכחי.
כך או כך, המציאות מלמדת שהשינוי בתחומים אלו בישראל לא מתרחש בכנסת, אלא מבעבע מהשטח. בעשור האחרון קמו מיזמים פרטיים המבקשים להוות אלטרנטיבה לממסד הדתי בתחומי הכשרות, הקבורה, הגיור, הנישואין ואפילו הגירושין, חלקם מצויים על הגבול האפור מבחינת החוק ורובם לא זוכים להכרה ממסדית.
ועדיין, הפער בין הצרכים והדרישות של הציבור בשטח להסדרים והחוקים בתחומי הדת והמדינה מתרחב עם השנים. טוב תעשה ממשלת השינוי אם תנסה לגשר על הפער הזה ולו במעט.
- אריאל פינקלשטיין הוא חוקר בתוכנית לדת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
