גם סוף השבוע השמשי בצפון לא הרגיע את הסערה שהשאיר אחריו ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות ביקורו באום אל פחם, לשם הגיע כדי לברך את המתחסן המיליון נגד קורונה. זה היה צריך להיות בסך הכול אירוע שגרתי שבו מנהיג מדינה דמוקרטית מבקר בעיר גדולה של מיעוט אתני, אבל ברגע שדרכה שם כף רגלו של נתניהו רעדה המדינה, ובעיקר המרכז-שמאל הישראלי. נציגי המחנה עקצו אותו בכעס בתקשורת וברשתות החברתיות בטענה שהוא עושה סיבוב על גבם של האזרחים הערבים, אבל ניכר עליהם הפחד שמא יצליח להביא את הגרוש ללירה בבחירות הקרובות מהאלקטורט הערבי. וזה חשש מוצדק.
אחרי מערכת הבחירות האחרונה, שבה היה הציבור הערבי בשל לשינוי תפיסתי במשחק הפוליטי, הוא תלה את יהבו במפלגות השמאל-מרכז שדיברו גבוהה-גבוהה על שיתוף פעולה. במהלך הקמפיין הן החליפו את הקונטקסט מ"ערבי-מחבל" ל"ערבי-רופא", והחברה הערבית נרדמה עם חיוך ניצחון ובציפייה להפוך לגיטימית בתום מסע ארוך שנים.
אבל למחרת היא התעוררה לסיוט של התנערות, דה-לגיטימציה והחרמה שלה ושל הקול שלה. גם אחרי שאיימן עודה ואחמד טיבי נשכבו על הגדר והסבירו את צעדיהם בכל שפה אפשרית עד שאלה התקבלו ברחוב הערבי, הם זכו להפניית עורף מצד המפלגות שהבטיחו הרים וגבעות.
גודל הציפיות ועומק האכזבה מההתנהלות של מחנה השמאל-מרכז הם שסללו את דרכו של מנסור עבאס לתמיכה לא מבוטלת ברחוב הערבי: הרי הרשימה המשותפת היא שהדהדה את המסר שלפיו רק שותפות עם "הממסד" תביא לשינוי, תמגר את האלימות והפשיעה, תשפר את התשתיות ותפתור את בעיות התכנון והבנייה. מנסור עבאס הוא רק זה שמיישם את הדוקטרינה. מה אכפת לו אם זה עם נתניהו או עם מישהו אחר?
במקום שהשמאל הישראלי יגיד "טעיתי", נציגיו ממשיכים להסביר לערבים באיזה אופן עליהם להתנהל. הם מזכירים לנו מה נתניהו עולל לנו, תוך שהם מנסים להשכיח את מה שהם עוללו לנו
נתניהו הבין את הפוטנציאל. הוא הצליח לקרוא את המפה, הקדים את כלל מפלגות השמאל ועשה צעד שעשוי להתברר כנקודת המפנה של הבחירות הקרובות. הוא פונה לאלקטורט הערבי ללא מורא וללא חשש, והאזרח הערבי מוכן לקבל אותו כי הוא זקוק לשינוי.
כל זה לא היה מתאפשר אלמלא היוהרה של השמאל הישראלי. במשך שנים הוא חשש ממגע איתנו ודיבר איתנו ממרחק של כמה מטרים. את המונח "האזרח הערבי" ניתן היה לשמוע בלחש בלבד, לפעמים היה צריך לחלץ אותו בכוח. ציפו מאיתנו לקולות אבל מעולם לא עשו צעד לעברנו – לא במצע, לא בייצוג, לא בשריון ברשימה לכנסת ולא בכנסים.
נתניהו באום אל פחם ביום שישי
(צילום: לע"מ)
זה נמשך גם עכשיו. אחרי הביקור של נתניהו באום אל פחם צייצתי שניתן למחול על הדה-לגיטימציה שהוא עשה לנו ולפתוח דף חדש. עד מהרה זכיתי לאינספור תגובות וציוצים מקניטים מצד מי שעד אתמול היו עמיתיי בהפגנות.
חצי הציניות שכוונו לעברי פספסו את המטרה: ייתכן ואנחנו רק כלי בידיו של בנימין נתניהו, אבל לפחות יש תקווה שלא נהיה כלי חד-פעמי כשם שהיינו בידי השמאל.
במקום שהשמאל הישראלי יגיד "טעיתי" ויתחיל להילחם על האלקטורט הערבי, נציגיו ממשיכים להסביר לערבים באיזה אופן עליהם להתנהל ולמי עליהם להצביע בקלפי. הם מזכירים לנו מה נתניהו עולל לנו, תוך שהם מנסים להשכיח את מה שהם עוללו לנו.
ברמה האסטרטגית זה שינוי מבורך. אחרי 72 שנים שבהן הקול הערבי היה בחזקת אבן שאין לה הופכין, הוא הופך להיות אטרקטיבי, והמלחמה עליו עשויה להביא לשינוי במציאות היומיומית שלנו. נותר רק לקוות שהשמאל-מרכז הישראלי, שלדבריו דוגל ב"שותפות", יעשה צעדים דומים בעצמו.
- פאדי מקלדה הוא אקטיביסט דרוזי וקצין במיל' ביחידה 8200
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 07:33, 03.01.21
