אבא שלי, בשנות ה-80 לחייו, נאלץ להגיע לבית חולים מוכר וידוע בעיר גדולה. הוא לא רצה להתפנות, אבל הרופא הבהיר לו שאין ברירה, הוא זקוק לטיפול רפואי רציני.
אבי אדם עצמאי ומתפקד, אמנם מתקשה בהליכה ונזקק לתרופות, כמעט כמו כל אדם בגילו, אבל גם מרצה, כותב מאמרים ובהחלט אדם חיוני. ביחד עם אימי, שאיתה הוא מבלה 24 שעות ביממה מאז שהקורונה נכנסה לחיינו, הוא הורד מהאמבולנס בחדר המיון.
הדבר הראשון שעשה הצוות המטפל, לדבריהם לפי הנחיות שניתנו לכל בתי החולים, היה להפריד בין בני הזוג. אבי נלקח לטיפול במחלקת "מיון קורונה", ואילו אימי, שלא שהתה במרחק של יותר משני מטרים ממנו כבר חודשים ארוכים, נשלחה לחכות בחוץ. אף אחד לא יצא לשאול על מצבו הכללי, על התרופות שהוא מקבל. ככה עובדים הנהלים החדשים. כשאחותי ואני הגענו למקום אבי כבר היה מאחורי דלת נעולה, ביחד עם עוד אנשים שהצוות הרפואי חשד כי ייתכן שיש להם קורונה.
לאחר ימים של דאגה ומחשבות הבנתי ששגרת המחלה כבר הקהתה את חושינו בין סגר למגפה. נוח לנו להתעלם ממספר החולים הגדול ולנסות להמשיך את חיינו כמו קודם
חשוב להבהיר: לא מדובר בחולי קורונה או באנשים ששהו עם חולה קורונה, אלא באנשים תמימים שהגיעו לחדר המיון עם חום, שיעול, ועוד כמה תופעות שהפכו אותם ל"חשודים". קרובי המשפחה שלהם נאספים מחוץ לדלת ומחכים שייצאו רופא או אחות עם עדכון על מצבם. ממש תמונה מסרט אפוקליפטי.
מבלי לבקר את הטיפול הרפואי, את ניתוקו הפתאומי, ללא אזהרה מוקדמת, של אדם בשנות ה-80 למשך כמה שעות מכל בני משפחתו, הוא על הגבול בין מזיק לאכזרי, אבל זאת רק ההתחלה.
כעבור כחמש שעות, כשהגיעה התוצאה השלילית של בדיקת הקורונה שעבר, הוחזר אבא שלי לחדר המיון ההומה, כשמצבו חמור בהרבה והוא זקוק לחמצן. "צריך להעביר אותו למחלקה פנימית", אמרו הרופאים בשעות הערב, "אבל חצי מהפנימיות אצלנו הוסבו למחלקות קורונה, ואין מיטה פנויה". על מחלקת טיפול נמרץ בכלל לא היה מה לדבר. וכך זה נמשך כל הלילה: במיטה בפינת חדר המיון, כשהצוות שנזעק מדי פעם לטפל בו עסוק בעוד חולים רבים שזורמים למיון כל הזמן.
אז כשנציגי הממשלה נוקבים במספר החולים הקשים – 200, 500, 800, 2,000 - שבו תקרוס מערכת הבריאות, הם משקרים. חלקים ממערכת הבריאות כבר קרסו. נכון, אנשים עדיין זוכים לטיפול בחדרי המיון, ואולי לא מנתקים חולים ממכונות הנשמה – אבל הטיפול כבר היום הרבה פחות טוב ממה שהיה לפני תשעה חודשים.
בבוקר הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, אז העברנו את אבי, על חשבוננו, לבית חולים גדול יותר בעיר אחרת. שם נמצא לו מקום במחלקת טיפול נמרץ, אבל גם בבית החולים הגדול הזה המיטות במחלקה שהתאימה יותר למצבו היו תפוסות. חולי קורונה.
לאחר ימים ארוכים של דאגה ומחשבות הבנתי ששגרת המחלה כבר הקהתה את חושינו בין סגר למגפה. נוח לנו להתעלם ממספר החולים הגדול ולנסות להמשיך את חיינו כמו קודם. אבל אסור לנו לשכוח שהמטרה החשובה ביותר היא לשמור על החיים, שלנו ושל יקירינו, ולעשות כל מאמץ לא להדביק ולא להידבק, כי כל מיטת קורונה תפוסה עלולה לעלות בחייו של אדם אחר.
- אסף יערי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
