האירועים האחרונים מעלים בקרב כולנו מחשבות ותהיות על איך צריך לפעול ומה אפשר לעשות אחרת. המחשבות האלה הן לא מתוך חוכמה שבדיעבד, אלא בגלל דאגה גדולה למשטרת ישראל ולשלטון החוק, אהבה רבה לאזרחי המדינה היחידה שלנו והערכה למפקדים ולשוטרים המסכנים את גופם ואת נפשם למען ביטחונם ושלומם של אחרים.
אזרחי ישראל נבוכים, המומים, מודאגים וחסרי ביטחון. חלקם איבדו את האמון במשטרת ישראל, ואם נשפוט לפי מהלך האירועים האחרונים, אין לי אלא להתחבר לתחושות התסכול, חוסר האונים המוחלט והאכזבה העמוקה מכל מערכת אכיפת החוק.
הכרזה על לוד כעיר במצב חירום אינה הגדרה בלבד. היא מקנה לשוטרים את האפשרות לבצע חיפושים, חקירות ומעצרים ללא צו שופט. אז מדוע איננו שומעים על מעצרים של כל הפורעים? הרי רובם מתועדים וכל הדמויות מוכרות. נכון, משטרת ישראל פורשת שמיכתה ולעיתים נדמה, ובצדק, שהיא קצרה מדי. ובכל זאת, הפעלת הכוח מול הפורעים בכל הגזרות חייבת הייתה להיות יותר מהירה ויצירתית ופחות מגמגמת.
הרי נוכחות פסיבית בלבד של אנשי משטרה חמושים בגזרות השונות - שלא מבצעים מעצרים של כלל המעורבים בהתפרעויות, לא תוביל לתוצאות הרצויות ובהכרח תגרום לתסכול בקרב יחידות המשטרה המבצעיות בשטח.
לא נכון לאפשר לפעילות אלימה להתקיים מבלי לשאוף לבלימה שלה בכל דרך אפשרית. חסימת כביש למשך ימים אינה מהווה דאגה לשלומם ולביטחונם של האזרחים אלא יוצרת תחושת אנרכיה ומציגה משטרה פסיבית
אז איך עושים את זה? מפעילים יחידות מיוחדות, אגפי חקירה ומודיעין חזק בכל תא שטח. מצרפים את המסתערבים של המשטרה, כולל היחידה של יהודה ושומרון, שיפעלו כנגד אותם פורעים בשיטות מרתיעות אשר יובילו למעצרים של כל מובילי הפוגרומים בכל הגזרות.
הגענו לאירועים האלה ללא הרתעה ועם מינימום אמון מצד האזרחים. משטרת ישראל חלשה מתמיד לאחר שנתיים ללא מפכ"ל קבוע ואחרי שנים של הזנחה. היא מתייצבת אל מול האירועים הרגישים חבולה, מבולבלת ובעיקר חסרת ביטחון - וחוסר הביטחון משפיע על קבלת החלטות של המפקדים ועל פעילות השוטרים בשטח.
הפורעים הבדואים בדרום מגיעים עם "ניסיון" עשיר של פעילות פלילית מול כל גורם בשטח - מחדירה לבסיסי צה"ל, גנבות ציוד, סחיטה באיומים ועד שמירה כפויה על עסקים שונים בכל רחבי הנגב. כל הפעילות הפלילית הידועה והמוכרת הזאת הובילה לירידה משמעותית בתחושת הביטחון של תושבי הנגב שומרי החוק.
אם כך - אל לנו להיות מופתעים כי השלב הבא של תחושת הבעלות על השטח נראה טבעי: חסימת כבישים מרכזיים, אלימות, יידוי אבנים, ירי ופגיעה בתשתיות. ההתנהלות ה"חריגה" הזאת נגזרת מההתנהגות הפלילית המאופיינת בשגרה. שיכרון הכוח מצידם יצר מציאות מבעיתה, שלחלקנו לא נעים להסתכל לה בעיניים, מציאות שבה הכוח אצל הפושעים ופחד שורר בקרב התושבים המופקרים.
צילום: עמית שאבילא נכון לאפשר לפעילות אלימה להתקיים מבלי לשאוף לבלימה שלה בכל דרך אפשרית. חסימת כביש משני צדדיו למשך ימים אינה מהווה דאגה לשלומם ולביטחונם של האזרחים אלא יוצרת תחושת אנרכיה ומציגה משטרה פסיבית ולא מתמודדת.
יש במשטרת ישראל כוחות מעולים; יחידות סמויות, מרכזיות ומיוחדות, מסתערבים, גדעונים ואפילו ימ"מ. כל אותן יחידות מנוסות, מצוינות ונפלאות ביחד ולחוד יודעות לנצח, להרתיע ולהוות שובר שוויון באירועי קיצון. אם היינו עוברים להתקפה במקום הגנה והכלה, שהן מילים נרדפות לפחדנות ולחוסר יוזמה, אז ידנו הייתה על העליונה.
- ניצב בדימוס שלומי מיכאל כיהן היה מפקד מחוז ש"י ומפקד הימ"מ
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
