פסק הדין בעניין עיריית כרמיאל עורר דיון ציבורי חשוב, והמחיש את חשיבותו של "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", או בקיצור – חוק הלאום.
הסיפור פשוט: שני אחים ערבים שגרים בכרמיאל דרשו החזרים כספיים עבור הנסיעות שלהם לבית ספר ערבי מחוץ לעיר, בטענה שהעירייה מפלה אותם בכך שאינה מקימה בית ספר ערבי בתחומה. פסק הדין בתיק מנה שישה טעמים שכל אחד מהם לבדו דוחה את העתירה. רק בטעם השביעי והאחרון, ממש לפני הסיום, ציין הרשם יניב לוזון בקצרה שהעירייה לא חייבת להקים בית ספר ערבי בעיר, והשיקול שלה "להפלות" על בסיס לאומי תלמידים המעוניינים במוסד כזה עולה בקנה אחד עם חוק הלאום.
מדובר בפסקה קצרה, בת כמה שורות. יש שרואים בה מזעזעת – אולם היא מחזיקה תפיסת עולם שלה שותפים, בצדק, רובם המוחלט של הישראלים.
חוק הלאום נועד לקבע את המובן מאליו: מדינת ישראל היא מדינה יהודית, עם צביון יהודי, ולא מדינה דו-לאומית או רב-לאומית. הוא קובע שברמה הקבוצתית, הזכויות הלאומיות של יהודים בישראל עולות על זכויות לאומיות של מיעוטים אחרים. ללאום היהודי יש בכורה בכל הקשור לזכויות קבוצתיות שנוגעות לסמלים, תרבות, עלייה, וכן במערכת החינוך.
הדרישה של בן מיעוטים לחינוך חינם היא מוצדקת. יש לו זכות מלאה ללמוד בבית ספר על חשבון המדינה. אולם אין לו את הכוח לכפות על רשות מקומית להקים בית ספר ערבי
כל זאת, אגב, לצד אוטונומיה תרבותית מרחיבה למיעוטים. ברמת זכויות הפרט כולם שווים בפני החוק, אולם במישור הקבוצתי, הלאום היהודי זוכה לבכורה. זו המשמעות של ציונות (ריבונות יהודית בארץ ישראל), וזו המשמעות של מדינת לאום בכל מקום בעולם, מיפן ועד יוון.
הדרישה של בן מיעוטים לחינוך חינם היא מוצדקת. יש לו זכות מלאה, בדיוק כמו ליהודי, ללמוד בבית ספר על חשבון המדינה. אולם אין לו את הכוח לכפות על רשות מקומית להקים בית ספר ערבי, דהיינו בית ספר לאומי אחר, בדיוק כפי שאין לו זכות לחייב את הרשויות לחגוג את החגים הלאומיים שלו בראש חוצות, או לכפות את הצביון הלאומי שלו מכוח אותה זכות לשוויון.
אם נחייב את הרשויות להשוות בין הקבוצות הלאומיות תהיה הדרך למדינה רב-לאומית סלולה עד סופה, וחוק הלאום נועד למנוע בדיוק את זה. הוא קובע באופן חד-משמעי שבכל הנוגע לזכויות לאומיות – אין בישראל שוויון. זו לא "מדינת כל לאומיה". זו הסיבה שמלכתחילה הוקמה בישראל "מדינת היהודים" ולא מדינה ערבו-יהודית.
מדינת לאום בהכרח מבדילה ומפלה בין הלאומים. זו לא קביעה קלה לבן מיעוטים – אבל זו קביעה חיונית לקבוצת הרוב, היהודים במקרה שלנו, שזכאים ככל העמים למדינת לאום משלהם אחרי אלפיים שנות רדיפת וגלות. מי שנע בחוסר נוחות עם "ייהוד הגליל", חוק השבות וחוק הלאום, חייב להבין שבצד השני של הסקאלה ממתינה מדינה דו-לאומית, דהיינו החזון של חד"ש.
פסק הדין גורם חוסר נוחות בקריאה ראשונה, וטוב שכך. מי שקורא אותו חייב לבחון את עמדתו כלפי מדינת הלאום. מי שמחזיק בדעה שהמיעוט זכאי לכפות אינטרסים לאומיים על הרשויות בשם השוויון, מוטב שיכיר בכך שעמדתו מובילה בהכרח למסקנה שציונות היא גזענות, כי היא מעדיפה את הלאום היהודי. זו טענה לגיטימית, אבל הציבור הישראלי, למעט תומכי המשותפת ואולי חלקים מסוימים במרצ, מעוניין במדינת לאום יהודית.
- עו"ד דורון נחמיה הוא ממייסדי "נתיב בליכוד" ולובי "האינטרס שלנו"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
