בשידור חי: הפצצת המגדל בעזה
הצעקות של עמיתיי העירו אותי, ודפיקות הלב שלי השתיקו את כל הסרטים שרצו לי בראש. מה קורה? האם מישהו מהם נפצע ברחובות עזה, או גרוע מכך?
היה זה 13:55 בשבת. נמנמתי בקומה העליונה של הפנטהאוז בן שתי הקומות שמארח את משרדי סוכנות הידיעות AP בעיר עזה מאז 2006. זה לא היה יוצא דופן עבור הימים האחרונים; מאז החלה הלחימה נהגתי לישון במשרדי החדשות עד אחר הצהריים, ואז המשכתי לעבוד אל תוך הלילה.
רצתי מטה וראיתי את העמיתים שלי חובשים קסדות ואפודי מגן. הם צעקו: "פינוי! פינוי!". הצבא הישראלי, כפי שלמדתי בהמשך, החליט להשמיד את הבניין שלנו ונתן אזהרה מוקדמת קצרה: הם הפציצו עד כה שלושה בניינים בשבוע האחרון, והזהיר את התושבים – לעתים רק כמה דקות לפני כן. תמהר, אמרו לי: יש לך עשר דקות.
מה לעשות? תפסתי את הלפטופ שלי ועוד כמה מכשירים אלקטרוניים. מה עוד? הסתכלתי על חדר העבודה שהיה שלי במשך שנים, עמוס במזכרות מחברים, בני משפחה ועמיתים. בחרתי קומץ: מסגרת דקורטיבית עם תמונה של המשפחה שלי. ספל קפה שנתנה לי בתי, שחיה בקנדה עם אחותה ואשתי מאז 2017. תעודה שמציינת חמש שנות עבודה ב-AP.
התחלתי לעזוב. הסתכלתי אחורה למקום שהיה הבית השני שלי במשך שנים. הבנתי שזו תהיה אולי הפעם האחרונה שאראה אותו. זה היה ממש אחרי 2 בצהריים. הסתכלתי מסביב. אני הייתי האדם האחרון שם.
שמתי את הקסדה. ורצתי.
אחרי הימים הסוערים ביותר בקהילה שבה נולדתי וגדלתי וכעת אני מסקר את החדשות בה – במקום שבו אמי, אחיי, דודיי ובני דודיי חיים – אני בבית עכשיו. הלוואי שיכולתי לומר שאני בטוח פה, אבל אני לא. בעזה, אין שום מקום בטוח.
ביום שישי, הפצצה אווירית הרסה את החווה של משפחתי בקצה הצפוני של עזה. ועכשיו, המשרד שלי בעיר עזה – מקום שחשבתי אותו לקדוש ממש והייתי בטוח שלא ייפגע בגלל שהוא מאכלס את משרדי AP ואל-ג'זירה בקומותיו העליונות – הוא כעת ערמה של אבנים, חתיכות מתכת ואבק.
מצבם של עזתים רבים גרוע הרבה יותר. לפי משרד הבריאות בעזה לפחות 188 בני אדם נהרגו מאז יום שני בשבוע שעבר, אז חמאס החל לשגר מאות רקטות לעבר ישראל, שכתשה את רצועת עזה בהפצצות. בישראל, שמונה בני אדם נהרגו (כך במקור – בפועל עשרה נהרגו), כולל אדם שנפגע מרקטה ברמת גן שליד תל אביב בשבת.
בבניין שלנו, השעון בראש שלי החריש אוזניים בזמן שרצתי אל מחוץ למשרדים. רצתי למטה במדרגות את כל 11 הקומות עד שהגעתי לחניון התת-קרקעי. לפתע הבנתי: המכונית שלי נותרה היחידה שם. כולם כבר התפנו. השלכתי את החפצים שלי למושב האחורי, קפצתי פנימה ונסעתי משם.
פינוי משרדי התקשורת לפני הפצצת המגדל
כשהרגשתי שנסעתי מספיק רחוק, החניתי את הרכב, יצאתי החוצה וחיפשתי מקום עם זווית ראייה לבניין שלי. מצאתי את העמיתים שלי בקרבת מקום. הם צפו, וחיכו לבאות.
ליד, הבעלים של הבניין שלנו היה בטלפון עם קצין צבא ישראלי שאמר לו לפנות את המקום. הבעלים התחנן לעוד מעט זמן. לא, ענו לו. זה בלתי אפשרי. במקום זאת נאמר לו: כנס לבניין כדי לוודא שכולם בחוץ. יש לך 10 דקות. כדאי שתמהר.
הפניתי את מבטי לעבר הבניין שלנו. התפללתי שאולי, רק אולי, זה לא יקרה. חשבתי על המשפחות שחיות בחמש הקומות העליונות במגדל, מתחת למשרדי התקשורת ומעל לקומות התחתונות, מה הן יעשו? לאן הן ילכו?
עיתונאים אחרים התקבצו מסביב, ממש מעבר לטווח הבטיחות, ערוכים למה שיבוא תכף. כמה מעמיתיי היו עסוקים בשידור החי שלהם.
ואז, בסדר מהיר של אירועים שנמשך שמונה דקות: מתקפת מל"ט קטנה, אחת נוספת ואז עוד אחת. ואז שלוש הפצצות חזקות ממטוסי F-16.
תחילה, זה היה נראה כמו שכבות של משהו שקורס. חשבתי על קערה מלאה בצ'יפס, ומה היה קורה אילו הייתי מועך אותה במכת אגרוף. ואז עשן ואבק החלו להתפשט ולבלוע הכול. השמיים רעמו. והבניין שהיה בית לאנשים מסוימים, משרד לאחרים ושניהם עבורי – נעלם בתוך ענן האבק.
בכיס שלי, עדיין החזקתי מפתח לחדר שכבר לא היה קיים.
עמדתי עם עמיתיי במרחק של כ-400 מטר, הסתכלתי לזמן מה באבק שהחל לרדת וניסיתי לעכל את הכול. העשן הלבן התחלף בעננים סמיכים של עשן שחור עם התפוררות הבניין. האבק, חלקי הבטון ורסיסי הזכוכית היו בכל פינה. מה שהכרנו כה היטב כבר לא היה.
חשבתי על מאות המזכרות שהיו כעת לפסולת, כולל הרשמקול בן 20 השנה שבו השתמשתי מאז שהתחלתי להיות עיתונאי. אם הייתה לי שעה הייתי מבריח את הכול.
זו הייתה אחת הסצנות המחרידות ביותר שהייתי עד להן. אבל למרות העצב העמוק חשתי גם הכרת תודה – עד כמה שידעתי באותם רגעים אף אדם לא נפגע, לא מי מעמיתיי ולא אף אדם אחר. זה נעשה ברור בשעות שלאחר מכן, אחרי שמידע נוסף התקבל והבוסים שלי ב-AP גינו את התקיפה ש"הדהימה וזעזעה" אותם.
תהיתי כמה זמן אני צריך לעמוד ולהתבונן. היה זה באותו רגע שהאינסטינקט שפיתחתי במשך שנים נכנס לפעולה – האינסטינקט של סיקור כל כך הרבה אלימות ועצב במקום שהינו ביתי.
הבניין שלנו נעלם ולא יחזור, אבל כבר אז קרו דברים אחרים שהייתי צריך לסקר אותם. אתם צריכים להבין: אנחנו העיתונאים, אנחנו לא הסיפור. העדיפות עבורנו אינה עצמנו. העדיפות היא הסיפורים של אנשים אחרים, אלו שחיים את חייהם בקהילות שאותן אנו מסקרים.
אז העברתי עוד כמה רגעים כדי לצפות בסוף של המקום שהשפיע כל כך הרבה על חיי, ואז התחלתי להתעורר מהסיוט הזה.
אמרתי לעצמי: זה קרה. עכשיו אתה צריך להחליט מה לעשות הלאה. בואו נמשיך לסקר את הכול. זו היסטוריה, יש עוד סיפורים לספר. וכמו תמיד, כשהעולם רועד מסביבנו, זהו תפקידנו לברר כיצד בדיוק.
פארס אכרם הוא כתב המסקר את עזה עבור סוכנות הידיעות האמריקנית AP, שמשרדיה שכנו במגדל אל-ג'לאא שאותו הפציץ צה"ל. בצבא אמרו כי הבניין שימש גם את המודיעין הצבאי של חמאס, ושלכן הוא הופצץ.
