הרצאה של אופירה עזריאלי
לאורך כל השנה אני מדברת שואה (ולא נזכרת רק ביום השואה). לכן, כאשר התקיימה בפברואר תחרות מרצים ארצית תחת הכותרת ״הומור ואושר״, החלטתי לקחת בה חלק.
כל המרצים עלו ל-10 דקות ודיברו על צחוק, הומור בחיים, אושר. ואז אני עליתי לבמה ודיברתי על... השואה.
הסברתי שאם אנחנו רוצים שהדור הבא יתחבר לשואה, בפרט כאשר השורדים הולכים ומתמעטים, חייבים לדבר על הנושא בדרך שונה - לא עם תאריכים, עובדות היסטוריות, אלא בדרך של סיפורים אותנטיים של אנשים שהיו ״שם״. כך ננגיש את הנושא הכבד בצורה קלילה יותר ונחבר את האוזן של הצעירים לשואה.
סיפרתי על אמי והתאומה הזהה שלה ששיחקו ״מחבואים" באושוויץ מול ד״ר מנגלה, סיפרתי על נח קליגר שהתחזה למתאגרף, ועל ג׳נט שתלשה את סיכת ה-SS ממדי גופת הקצין הנאצי ביום השחרור מאושוויץ.
לסיום, עשיתי תפנית בעלילה והסברתי מדוע אני מדברת על השואה, דווקא כאשר נושא התחרות הוא הומור. אמרתי שאני מקדישה את ההרצאה לאמא שלי, שהייתה יכולה לשבת בחושך ולבכות, על שלקחו לה את הילדות והרגו לה את המשפחה. אבל אמא בחרה לקחת את הטרגדיה ולהפוך את החיים לקומדיה, והייתה האישה הכי שמחה, הכי מצחיקה ומלאת הומור ותמיד אמרה ש"מוכרחים להיות שמח".
סיימתי במשפט שמוביל אותי: ״לספר, לצחוק, ולעולם לא לשכוח״.
זכיתי במקום הראשון. הפרס: מיקרופון הזהב.
ואני אומרת שאמא שלי ונח קליגר הם גיבורי השואה שלי, והבטחתי להם שנושא שימור זיכרון השואה יהיה שליחות חיי. וזה היום העיסוק העיקרי שלי.
