מיטב הקופירייטרים במדינת ישראל מגויסים לקרב המילולי שבין הליכוד לבין מחנה השינוי. בנימין נתניהו מנסה לצבוע את מתחריו בצבע השחור, הממית מבחינתו, של ממשלת שמאל. הצד שכנגד גייס את הביטוי החיובי, שנולד אולי בעקבות הנסיעה של לפיד לארה"ב, של "ממשלת אחדות לאומית". בבחינת – אנחנו לא רק נגד ביבי, אלא בעד עם ישראל.
בקרב הזה על התודעה מבוקשת גם מטרה נוספת: לסמן את היורש של נתניהו. הרושם הוא כי, כדבר שירו של חיים חפר: שאגו בחורים כי נגמר. הציידים סוגרים על מלך היער וחוסמים את כל דרכי המילוט שלו. הם יודעים שהממזר הערמומי הזה הצליח להימלט בעבר מכל המלכודות שהוצבו בדרכו. אולי יצליח גם הפעם ואולי לא, אבל בליבם הם כבר חושבים על היום שאחרי. כבר כתבתי כאן, שבוע לפני הקלפיות, שמערכת הבחירות הזאת הייתה מעין פריימריז ליום שאחרי נתניהו. השבועות האחרונים מבססים את ההנחה הזאת.
ממשלת השינוי, אם תקום, כוללת כמה מפלגות בסדר גודל בינוני וקטן. אף אחת מהן לא נחשבת מפלגת שלטון שממנה צומחים באופן טבעי ראשי ממשלה מיועדים, והאנשים העומדים בראש כמה מהן ינסו לנצל את ממשלת האחדות כדי להפוך לכאלו.
יש עתיד של יאיר לפיד היא בעלת 17 מנדטים - הרבה לעומת האחרים, אבל מעט למי שטוען לכתר הלאומי. לפיד לא נתפש עדיין בתודעה הלאומית כראש מחנה המרכז-שמאל, כזה שיש סביבו קונצנזוס לגבי התאמתו לתפקיד ראש הממשלה. להיפך, נדמה שמעל ראשו עדיין ניצבת אותה תקרת זכוכית שלא מאפשרת לו לפרוץ למחוזות אלקטורליים נוספים.
הקרב לא מתנהל רק על ג'ובים אלא גם על בניית הדימויים לקראת הבחירות הבאות. הרי יש מעט מאוד מן המשותף האידיאולוגי בין כולם. כמה יחזיק הדבק המחבר ביניהן - הרצון להחליף את נתניהו?
נפתלי בנט, המיועד להיות ראש הממשלה הראשון ברוטציה, הוא בין האחרונים ברשימת המתאימים לתפקיד לפי הסקרים. הוא החל את דרכו בבחירות האחרונות עם תחזית של יותר מ-20 מנדטים וסיים אותן בקול ענות חלושה עם שבעה בלבד. הדבר מעיד על דמות פוליטית בלתי אפויה, אם להשתמש בהגדרה של מירי רגב למועמד אחר, שעדיין לא מצליחה לאמץ לעצמה דימוי של מנהיג לאומי.
גדעון סער גם הוא ממאכזבי הבחירות. אותו פוליטיקאי אמיץ שהעז למרוד בנתניהו בליכוד ציפה להרבה יותר מגוש רק-לא-ביבי. הוא אכן התקבל בהתלהבות בתחילה והסקרים ניבאו גם לו יותר מ-20 מנדטים, אבל בסופו של דבר הוא סיים עם שישה.
סער עשה לכאורה את כל המהלכים הנכונים בקמפיין שלו, אבל זה לא עבד. הפרסומאים אומרים שאין שום הבדל בין השיווק של פוליטיקאי לזה של מוצר מסחרי. יש רק מכשול אחד בניסיון למכור מועמד פוליטי: הוא מדבר ויכול לקלקל את הסחורה. ככל שסער דיבר יותר, הוא נחשב פחות למועמד מתאים לראשות הממשלה.
יש עוד מועמד לראשות הממשלה בעתיד, לפחות לפי הכרזתו, והוא בני גנץ. בתחילת הכהונה תחת ממשלת האחדות של נתניהו הוא נחשב כמי שסובל מהלם קרב. מקופד בפינתו, מנותק מסביבתו, מתעטף בשתיקות ארוכות וממלמל משפטים שאינם מחוברים למציאות. בזכות טיפול של מכות חשמל חזקות שקיבל מנתניהו הוא חזר אט אט למציאות. הבוחרים הסכימו שחל שיפור והעניקו לו שמונה מנדטים. האם אפשר יהיה לשכנע אותם שהחלים לחלוטין והוא מסוגל להתמודד על התפקיד בעתיד?
כל הכתוב לעיל הוא הסיבה לחילוקי הדעות בין המפלגות המנסות להקים את הממשלה החליפית. הקרב לא מתנהל רק על המשרדים והג'ובים שיחולקו ביניהם, אלא גם על בניית הדימויים של מנהיגיהן לקראת הבחירות שלאחר מכן. הרי יש מעט מאוד מן המשותף האידיאולוגי בין יש עתיד, העבודה, כחול לבן ומרצ לבין ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו. הדבק היחיד שמחבר ביניהן הוא הרצון להחליף את נתניהו. כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד?
(צילום: שחר גולדשטיין)
בנט, שליבו בימין וגופו במרכז, ינסה להציג את ממשלת האחדות כימנית. כמו נתניהו הוא חותר לממשלה פריטטית שבה למפלגות הימין יש את האפשרות למנוע כל החלטה שמנוגדת לתפישת עולמן. הוא יודע שמאגר הקולות שלו נמצא בימין וינסה להוכיח שלא בגד בבוחריו ושהוא ממשיך את דרכו האידיאולוגית.
לפיד כבר הצליח לגבש דימוי כמבוגר האחראי שמסוגל לחבר קצוות פוליטיים. מה שחסר לו זה תפקיד מיניסטריאלי בכיר שבו יוכיח שהוא מסוגל להצליח, בניגוד למשרד האוצר שבו נתפש ככישלון. תפקיד שר החוץ – ולאחר מכן ראש הממשלה - אולי יכשיר אותו בדעת הקהל לעמוד בראש הפירמידה.
סער, לפי אחד הפרסומים, דורש את תפקיד שר הביטחון. הוא כבר הבין שאינו כובש לבבות בוחרים בזכות קסמו וינסה להוכיח זאת בזכות יעילותו. בעבר הצליח בתפקידי שרים והוא מקווה שהתפקיד הזה יקנה לו את הכרטיס להתמודדות על ראשות הממשלה.
גנץ ילחם בקרב על תפקידו הנוכחי. הוא מתאים לכך מבחינת רקעו ומזגו. קשה להאמין שיסכים לוותר עליו בצו השעה של אחדות לאומית. הוא כבר עשה זאת פעם אחת ונכווה.
ומן הסתם, כל החישובים האלה הם בתנאי שלנתניהו אין קלף סודי שממתין לשליפה ברגע האחרון.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
