קבוצת אזרחים התקיפה את הדמוקרטיה האמריקנית, את המבצרים הדוממים, את הערכים והרעיונות המכוננים של ארה"ב, את הדבקות בכללי המשחק. הם ביזו וחיללו כל סמל ותמונה, כל קו וקמט בפניה החרושות של המדינה שידעה קרבות ומאבקים פנימיים עצומים על דמותה, ויכלה להם. גם כעת, ארה"ב שמרה על המסגרת, כאשר עוד באותה יממה - ובראש מורם - אישר הקונגרס את הכרעת העם בבחירות הדמוקרטיות, וקבע כי ג'ו ביידן נבחר לכהן כנשיא ה-46. זמן קצר אחר כך הודיע דונלד טראמפ כי יבצע העברה מסודרת של השלטון ב-20 בינואר.
ארה"ב שוב הוכיחה שהדמוקרטיה הגדולה במערב חזקה יותר מכל אדם, כדי לשמור על חירותו של כל אדם. מוסדותיה המבניים והרעיוניים כבר הוכיחו את יציבותם מול רוחות רעות ומול איומים מבפנים ומבחוץ. שנות נעוריי זימנו לי היכרות מעמיקה עם החוקה האמריקנית, כתלמיד בתיכון היהודי "רמז" בניו יורק. הגעתי לשם רגע אחרי שהאדמה רעדה עם התפוצצות פרשת ווטרגייט, התפטרותו של הנשיא ניקסון וחילופי שלטון שנתיים מאוחר יותר, בין הנשיא הרפובליקני ג'רלד פורד לנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר. האדמה רעדה, אך השלטון הועבר והחיים המשיכו.
יהודים רבים מצאו מפלט בארה"ב לאורך הדורות, וביתר שאת לאחר השואה. לא רק בזכות רוח השוויון והחירות המפעמת בה, אלא דווקא בזכות משטרה הדמוקרטי המרשים. רבים מהם העידו שמצאו השתקפות של ערכי מקורות ישראל והיהדות בערכים המגולמים בהכרזת עצמאותה ובחוקתה. אחרי שעולמם נשבר, הם מצאו את הכוח להיבנות מחדש דווקא באותן המילים.
כשהמרחב הציבורי בישראל מבעבע כבר שנתיים במערכת בחירות בלתי נגמרת, נקודת הרתיחה קרובה מאוד. שנאת החינם והקיטוב גובים מחירים כבדים. הכבד מכולם הוא הכרסום בחוסן הלאומי שלנו
כולנו נוטים לעיתים להקל בכוחן של מילים. טועים לחשוב שהשפעתן חולפת בתום נאום, שליחת ציוץ, סינון קללה. האלימות הקשה בוושינגטון לא הייתה רק שבירה של כללי המשחק של הדמוקרטיה הגדולה במערב. זו הייתה התגלמות כוחן של מילים להבעיר אש, שעלולה לשרוף עולם ערכי שלם. דמוקרטיה, ממלכתיות, מוסדות, אתוס ומורשת - אלו מילים גדולות, אמורפיות, לפעמים מורכבות מדי לסיסמה קצרת מילים. אבל הן הבסיס האיתן שמחזיק יחד את כל אי-ההסכמות שבינינו. ללא מרחב ההסכמה הזה, אין קבוצה אנושית שיכולה לחיות יחד.
המילים ממשיכות להדהד, מקבלות חיים ופרשנות משלהן, שמתעצמת ומועצמת על ידי מי שמתירים את לשונם ומתירים את דם אחיהם. יש להן כוח ליצור מציאות ולשנות אותה, להרוס ולבנות מחדש. כשהן ממוקדות בזהויות על פני מהויות, כוחן של המילים גדול הרבה יותר משבריריותם של כללי המשחק העומדים מול המון זועם ונחוש. כללי המשחק הדמוקרטיים דורשים לא רק לדעת כיצד לנצח, הם מחייבים ללמוד לקבל הפסד - וכשם שקל לקבל את הכללים כשאתה בצד אחד של האירוע, הכרח לקבל אותם כשאתה בצד השני. זו התורה הדמוקרטית כולה.
בוז'י הרצוגצילום: חורחה נובומינסקיהלקח מהאירועים הקשים בארה"ב חייב להיחקק בראש ובלב של כולנו. בימים האלה, כשהמרחב הציבורי בישראל מבעבע כבר שנתיים רצופות במערכת בחירות בלתי נגמרת, נקודת הרתיחה קרובה מאוד, קרובה מדי. שנאת החינם והקיטוב גובים מאיתנו מחירים כבדים, אבל הכבד מכולם הוא הכרסום בחוסן הלאומי שלנו. כשכל קבוצה חשה מאוימת, כשכל אחד מתכנס בדל"ת אמותיו - ולא רק בעת סגר קורונה - נוצר ניכור שמעמיק מיום ליום. לא רק בין אנשים וקבוצות, אלא בין אזרחים למדינתם.
כל מנהיג ציבור חייב בימים האלה להיות הקול הממתן והמרגיע, להיזהר בדבריו, להשתמש במילים כדי לעמוד על חשיבות השמירה על כללי המשחק, להתייצב להגן על הדמוקרטיה ועקרונותיה, לעצור את האלימות. חייו של אדם מוגדרים על ידי ההכרעות שהוא מקבל. ובימים האלה, כולנו נדרשים להתעלות אל גודל הרגע שבו נמצאת הדמוקרטיה שלנו ולשמור עליה.
- יצחק (בוז'י) הרצוג הוא יו"ר הסוכנות היהודית ולשעבר יו"ר האופוזיציה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
