8 צפייה בגלריה
מימין: יגאל תירם, יוסף סצ'י, מוריס מלול, רונית רוזנשטיין ויפה חזיזה
(צילום: באדיבות המשפחה, בית האבות בראט)
4,245 חולי קורונה מתו בישראל מפרוץ המגפה, ולמרות מבצע החיסונים הגדול, המספרים ממשיכים לגדול. במשך תשעה ימים ברציפות נפטרו יותר מ-40 איש מדי יום, ולפני שבוע מספר הנפטרים היומי הגיע לשיא כואב של 59 מתים. ynet מביא את סיפורי האנשים שעומדים מאחורי המספרים.
"הילד שלו היה כל עולמו"
יגאל תירם, בן 68 מחדרה, היה פנסיונר של חברת "צים". הוא שרד אירוע מוחי קשה ואפילו הספיק לקבל את מנת החיסון הראשונה, אך הקורונה לא פסחה עליו. "הוא העביר את הימים בלשבת בגבעת אולגה עם חברים, שגם הם בפנסיה, מקשקשים, משחקים דומינו, הולכים לים. הוא היה אדם טוב, כל כך שמח ואהוב", סיפר אחיו גבי.
במשך שנים רבות עבד יגאל בארובות חדרה שם עבר אירוע מוחי שחשבו שלא ייצא ממנו. "הוא שרד את זה למרות שלא היה סיכוי והחליט לצאת לפנסיה ולנוח. זו הסיבה שהתחתן והביא ילד בגיל מאוחר, לקחו לו כמה שנים לחזור לעצמו. עכשיו הילד שלו, שהיה כל עולמו, נשאר בלי אבא", אמר גבי.
הוא הוסיף כי לא האמין שאחרי כל מה שעבר, הקורונה תהיה זו שתגבה את חייו. "הוא עבר את החיסון הראשון לפני כשלושה שבועות ויומיים אחרי שהתחסן התקשרתי אליו ושמעתי אותו מתנשם בכבדות", אמר גבי. "שאלתי אותו למה הוא ככה, הוא חשב שזו תופעת לוואי של החיסון, אמרתי לו להתפנות מיד לבית חולים".
שבוע אחרי החיסון יגאל אובחן עם קורונה ותוך שבוע וחצי מצבו החמיר. "הוא התקשר אליי מטיפול נמרץ, אמר שמצבו השתפר והוא מרגיש יותר טוב. כבר חשבנו שהוא יוצא מזה", סיפר גבי. "ביום ראשון בבוקר התקשרתי כמו בכל יום לשאול איך עבר הלילה. האחות ענתה לי ואמרה שהמצב שלו מחמיר והם צריכים להרדים ולהנשים אותו, אמרו לי שככה המחלה, יש שינויים מרגע לרגע, וזהו. ארבעה ימים אחרי זה הוא נפטר לפנות בוקר". יגאל הותיר אחריו בן יחיד בן 16 וחמישה אחים.
"בבית החולים הוא נדבק גם בחיידק"
בן 91 היה יוסף סצ'י מכרמיאל במותו. מאות מתושבי העיר הכירו אותו כ"סצ'י והמנדולינה", המורה המיתולוגי למוזיקה בשנותיה הראשונות של העיר. סצ'י, שאמור היה לקבל השנה את תואר "יקיר העיר", מת השבוע במחלקת הקורונה במרכז הרפואי לגליל בנהריה, והובא למנוחות בעירו.
סצ'י עבר את השואה בהונגריה ואחרי המלחמה למד מוזיקה בבודפשט. "עלינו לארץ ב-1957 והתיישבנו בקיבוץ פרוד, שהיה קיבוץ של הונגרים", סיפרה בתו חווה. "הוא לא הסתדר עם החיים בקיבוץ ומיד כאשר הקימו את כרמיאל עברנו – אבא, אמא ואני – לכאן".
סצ'י המוזיקאי השתלב מיד בחיי התרבות והחינוך בעיר הצעירה. הוא לימד מוזיקה בבית הספר היסודי היחיד באותה עת, פלמ"ח, הקים תזמורות של חליליות ומנדולינות ובהמשך לימד בבתי ספר נוספים שהוקמו בעיר המתפתחת ואף בקונסרבטוריון. תזמורת המנדולינות שהקים הייתה אחת הטובות בארץ.
חווה סיפרה כי היה איש תרבות, אהב את העיר ואת אנשיה בכל מאודו. גם משפחתו המשיכה והתגוררה בכרמיאל. הוא היה סב מדהים, על פי עדותה של בתו, לשלושת ילדיה ואף זכה לחבוק שתי נינות. לאחר שפרש לגמלאות, המשיך והיה פעיל חברתי ועמד בראש מועדון יוצאי הונגריה בעיר.
לפני כשנה לקה באירוע קשה וכמעט מת. לאחר שעבר החייאה וחייו ניצלו, הוא נזקק להשגחה רפואית ובאפריל האחרון עבר להתגורר בבית האבות "בראט" בכרמיאל. במקום היו כמה התפרצויות של קורונה. "כשהוא הלך לבית החולים הוא הרגיש מצוין והיינו בטוחים שבתום הבדיקה הוא יחזור. הוא נמצא חיובי למרות שכמעט לא היו לו סימפטומים, אבל בבית החולים הוא נדבק גם בחיידק. בסופו של דבר הוא נפטר שם", סיפרה הבת.
בכרמיאל הצרו היום על כך שלא הספיקו להעניק לסצ'י את התואר "יקיר העיר". בגלל הקורונה לא ניתן היה לקיים את הטקס השנה. לפני כמה שבועות מתה תושבת אחרת, ליקי אברהם, שגם היא אמורה הייתה לקבל את התואר.
"אבא היה הלב שלי"
מוריס מלול בן ה-73, תושב נהריה, מת מקורונה לפני כמה חודשים. בתו מיכל סיפרה כי אביה היה איש של נתינה כל חייו. "אבא שלי היה הלב שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה יותר פעיל ממני, מתנדב ועוזר – כולו לב. לצערי הוא נדבק בבית חולים. ההורים הלכו לעשות בדיקת דם בבית החולים בנהריה, ושם נדבקו", סיפרה הבת.
"גם שתי האחיות שלי נדבקו בהמשך. כולנו היינו בבידוד, וההורים שלי נכנסו למלונית במלון קרלטון. אחרי חמישה ימים במלונית, אבא שלי הלך להתפלל בבית הכנסת במלון ופשוט קרס. הזמינו לו אמבולנס. התחילו לתת לו טיפול במחלקת הקורונה בנהריה. לצערי הרב הוא הורדם, הונשם ובהמשך נפטר", אמרה מיכל.
מוריס עלה לארץ ממרוקו ב-1963 ולדברי בתו היה ציוני גדול, "מלא חן והומור". הוא שירת ביחידה 8200 כאלחוטן ו"ערביסט" במשך שנים רבות, ונחשב לאחד מראשוני האלחוטנים במחוז הצפון. לאחר שפרש לגמלאות עסק בהתנדבות. בין היתר התנדב בשל"מ, עמותה של הביטוח הלאומי לסיוע לקשישים, ובעמותת צוות של יוצאי הצבא. "כל חייו היו מלאי נתינה והתנדבות, הוא ראה בהתנדבות עבודת קודש. את כל הפעילות ההתנדבותית שלו הוא עשה בשקט ובצניעות, שמאוד אפיינו אותו", סיפרה מיכל.
היא הוסיפה כי אביה היה מהראשונים להתחסן מדי שנה נגד שפעת. "עד שכולם יהיו מחוסנים, צריך לסגור הכול. כמו יום כיפור. עם כל הנתונים והנדבקים, כל אדם שני שאנחנו רואים ברחוב יכול להיות חולה קורונה", היא אמרה. "אני סייעת ועובדת במערכת החינוך ונזהרת ונשמרת כמה שאני יכולה. אבל אין שמירה טוטאלית על הכללים. אני שולחת את הילדים שלי למסגרות כי אני צריכה לעבוד. אני מקווה שזה ייגמר, אבל זה נראה כאילו זה לא עוזב אותנו". מוריס הותיר אחריו ארבע בנות ותשעה נכדים.
"כל חייה רצתה לתרום לאחרים"
בשבוע שעבר הלכה לעולמה רונית רוזנשטיין, תושבת כרמיאל בת 60. היא תושבת העיר הצעירה ביותר שמתה מהנגיף. בשבועות שקדמו למותה הייתה מאושפזת במרכז הרפואי לגליל בנהריה. משום שחשה בטוב, הייתה הרוח החיה במחלקת הקורונה, ואף סייעה לחולים אחרים. בימיה האחרונים הידרדר מצבה במהירות, אולם שעות ספורות לפני מותה עוד הייתה בקשר עם בני המשפחה.
"הכרתי את רונית כשהייתה בת 19", סיפר בעלה משה. "היא במקור ממושב שדי חמד. התחתנו שנתיים לאחר מכן ועברנו להתגורר בכרמיאל". במשך שנים הייתה רונית, בעלת השכלה בסוציולוגיה וחינוך, עובדת קהילתית במחלקת הרווחה בעירייה. היא עבדה במתנ"ס ובקליטה של עולי אתיופיה, ובני משפחתה מעידים כי אפילו דיברה מעט אמהרית. היא עבדה 14 שנים כעובדת שכונתית וטיפלה במשפחות חד הוריות.
8 צפייה בגלריה
"כשנפלו פה טילים, הייתה לובשת קסדה ושכפ"ץ ורצה להיות עם אנשים". רונית ומשה רוזנשטיין
(באדיבות המשפחה)
"בשנות ה-50 שלה היא חזרה ללמוד סוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה", סיפר משה, "ואחרי זה החלה בעבודה התנדבותית. היא התנדבה בעמותת 'פוש', שמסייעת לילדים ממשפחות קשות יום ומגייסת מורים בפנסיה או סטודנטים בפר"ח ללמד אותם בחינם. היא התרוצצה להביא ולהחזיר סטודנטים ומורות לבתיהם. הייתה משדכת בין התלמידים והמורים".
לבני הזוג שלושה ילדים ולפני שש שנים הם הפכו לראשונה לסבא וסבתא. "מאז שנולדו הנכדים היא הייתה המאושרת באדם. היא הייתה סבתא עסוקה 100% מהזמן. אם הילדים חולים, אם הם היו בחופש, כל הזמן הם היו אצלנו. היא הייתה מארגנת קייטנות בקיץ לנכדים. בשבילם הכול". במרץ, עם תחילת הסגר הראשון, הקשר נשמר מרחוק, אולם בהמשך נולד נכד נוסף, פג, והסבתא התגייסה שוב לתפקיד במשרה מלאה.
הקורונה הכתה במשפחה באמצע דצמבר, לאחר שאורח שהגיע לסוף השבוע ולא ידע שנדבק, הדביק את משה. בתחילה היה רק הבעל חיובי למחלה, ורונית שלילית. "באיזה שהוא שלב היא החלה לסבול מכאבים בכיס המרה. היא הועברה לבית החולים, שם נבדקה פעם נוספת והפעם אובחנה כחיובית", תיאר משה.
"הכאבים בכיס המרה עברו לאחר כמה ימים, וסימפטומים של קורונה עוד לא היו לה. אז בתוך מחלקת הקורונה היא התחילה בעצמה לדבר ולטפל באנשים. אמרתי לה 'תנוחי', אבל היא בשלה. 'תביא לימונים', 'תביא 60 בקבוקי מים', 'תביא שמפו שיהיה פה לאנשים'. וכל ההוראות בטלפון, כי לא נתנו לנו להיכנס. בכל 21 הימים שהייתה שם, לא נתנו לנו להיכנס ולראות אותה. לבן נתנו לראות ולדבר איתה רק באינטרקום מחדר בקרה", סיפר משה.
8 צפייה בגלריה
"תכננה לחזור לבית החולים אחרי שתחלים, לשמח את המאושפזים". רונית רוזנשטיין
(באדיבות המשפחה)
"כל החיים שלה היו ברצון לתרום לאחרים. היא התנדבה לדבר עם קשישים עריריים, במלחמת לבנון השנייה, כשנפלו פה טילים, היא הייתה לובשת קסדה ושכפ"ץ ורצה להיות עם אנשים. מהמחלה היא הלכה ונחלשה, אבל עוד עשתה תוכניות, שאחרי שהיא תחלים היא תחזור לבית החולים כי היא כבר עברה את זה, ויהיו לה נוגדנים. היא רצתה לעשות שמח לאנשים שיישארו מאושפזים", הוא הוסיף.
בגלל הבעיות בכיס המרה, הגיעה המשפחה לבית החולים עם אוכל מיוחד מדי יום. ביומה האחרון שוחחה רונית עם משה והודתה לו על האוכל הטעים, אבל באותו יום אחר הצהריים היא כבר לא יכלה עוד לדבר. "בערך בשעה 17:00 היא כבר כתבה לי, כי לא יכלה לדבר. היא אמרה שקשה לה לנשום. ב-19:20 הרופא התקשר ואמר שמנשימים אותה, ופחות משעה אחר כך כבר קראו לנו לבוא לבית החולים", סיפר.
"חשוב לי מאוד להבהיר לאנשים שזה לא שפעת, זה משהו אחר לגמרי, זו מחלה קשה, רכבת הרים שנגמרת בהידרדרות מאוד מהירה. אנשים נמצאים שם לבד ואי אפשר להגיע אליהם, וגם הרופאים עוד לא יודעים איך להתמודד עם זה. קיבלנו מסרים סותרים מרופאים שונים על מצבה", אמר משה. "צריך להתריע, כי הציבור לא יודע להיזהר. מי היה חושב ככה על רונית? שדבר כזה יקרה לה?".
"אמא הייתה לביאה, היינו בטוחים שהיא תצא מזה"
יפה חזיזה מתה בחודש שעבר בגיל 64 והותירה בעל, ארבעה ילדים ושבעה נכדים. משפחתה סיפרה שרוב חייה עבדה כסייעת בחינוך המיוחד. היה חשוב לה לסייע לילדים והיא מאוד אהבה את העבודה שלה. היא שמרה על קשר עם התלמידים והמשיכה ללוות אותם גם אחרי שסיימו את בית הספר.
"היא תמיד קיבלה את כולם, לא משנה מאיזה מוצא, מאיזו דת, מאיזו נטייה", סיפרה בתה תהילה. "תמיד הייתה מסייעת, הייתה אדם עם לב ענק, אישה מאוד מיוחדת שכל מי שפגש אותה מיד נקשר אליה".
יפה אהבה מאוד לטייל בארץ ובחו"ל, אהבה פריחות, לבקר בקברי צדיקים ובכל שנה נסעה לפסטיבל "דרום אדום". "היו לה ידי זהב, אהבה מאוד ליצור ולבשל. כל דבר שהיא נגעה בו יצאה מושלם. כל מי שהכיר אותה תמיד אמר שיפה חזיזה עושה כל דבר טוב יותר", הוסיפה הבת.
לדבריה, "היא עברה חיים לא פשוטים בילדותה כעולה חדשה, אבל עדיין מאוד אהבה את החיים ואת ארץ ישראל. מאוד אהבה את אבא שלי, הם עברו הכול יחד, הייתה לביאה אמיתית, אבל בסופו של דבר גם לביאה צריכה לנוח. היינו בטוחים שהיא תצא מזה".
תהילה סיפרה עוד כי "אנחנו לא יודעים להגיד מאיפה היא נדבקה. הרי היו אנשים מאומתים בכל מקום סביבנו, ואנחנו תמיד חששנו שהיא תידבק. היא אושפזה במחלקת קורונה בסורוקה. שבוע לאחר מכן הגעתי עם בעלי והילדים לבקר אותה, היא שמחה מאוד אחרי שלא ראתה אותנו שבועיים וחצי. למחרת התקשרו אלינו לספר שהרדימו אותה. במשך חודשיים היא הייתה מורדמת ומונשמת. אחרי חודשיים נפטרה".
בתה של יפה אמרה כי "נתקלתי בהרבה אנשים שמזלזלים בנגיף או אפילו אומרים שאין דבר כזה קורונה. חשוב לי להגיד שיש דבר כזה, וצריך לשמור על היקרים לכם מכל משמר, במיוחד מי שחולה בדרך כלל. חייבים להישמע להוראות, זו לא תעמולה ולא סיסמה. צריך להישמר כדי לשמור על היקירים לנו".
לדבריה, "הכי כואב זה שבמחלה הזו אי אפשר להיפרד כמו שצריך. חודשיים אף אחד לא ראה אותה והיא לא ראתה אף אחד לפני שנפטרה. תמיד היינו מלוכדים ולא עזבנו את ההורים, גם כשהם אושפזו בעבר, תמיד היינו קרובים אליהם וישנו לידם בבית החולים. אבל כאן לא יכולנו לעשות את זה".
"סבא היה אהוב על כולם, מחובר למשפחה"
יוסף ושדי היה אחד מוותיקי הקהילה התימנית בקריית ים. בשבוע שעבר הוא נפטר מקורונה. מדי בוקר הוא היה משכים קום ופותח ראשון את בית הכנסת "אוהל משה". נכדו נאור צימרמן סיפר: בית הכנסת היה מרכז החיים שלו - הוא הגיע לשם לפני כולם, פתח את המקום והכין לעצמו קפה" מספר נכדו נאור צימרמן.
ושדי נולד בעדן שבתימן. למשפחתו לא ידוע תאריך הלידה המדויק, אך הם מעריכים כי גילו היה מעל 90. הוא עלה לישראל בשנת 1946, ובמלחמת יום העצמאות נלחם בקרבות בחרבת ירדה שבהם נבלם צבא סוריה, ונפצע קשות. לאחר שהחלים הכיר את רעייתו שרה, ונולדו להם חמישה ילדים. ושדי עבד כל חייו במפעל פיניציה.
"סבא היה אהוב על כולם, מחובר למשפחה ולנכדים", הוסיף הנכד, "איש מאד שמח, עם חיוך תמידי על פניו. בכל יום הוא היה מכין את התבלינים בעצמו, כותש פלפל תימני, מכין סחוג וחילבה. שישי היה יום מפגש לכל המשפחה, כל הנכדים והילדים היו מגיעים לבקר. לכל נכד שהגיע הוא נתן פירות וכסף לשוקולד".
לדברי צימרמן, סבו נזהר לאורך תקופת המגפה ולא יצא מהבית, אפילו לא לבית הכנסת אלא רק לבדיקות רפואיות, אך לבסוף הנגיף הגיע גם אליו. הוא היה מאושפז במשך שבועיים ומצבו השתפר עד שהוא אף שוחרר מבית החולים - אך לפתע חלה הידרדרות במצבו הוא נפטר.
סיפוריהם של נפטרים נוספים אוגדו באתר "רקמה אנושית", יוזמה של תנועת "דרור ישראל" ובית התוכנה "דרורסופט". יוזמי האתר מזמינים בני משפחה וחברים לשתף בסיפורים על המתים.
