בכל העולם היו רוצים למחוק את השנה האחרונה, גם הפלסטינים, ולא בגלל הקורונה. היא באה והיא תחלוף. אבל המהומות שחטפה הרשות הפלסטינית בשנה האחרונה לא ייעלמו כל כך מהר.
הממשל האמריקני פרסם את תוכנית טראמפ על אפם וחמתם והפך את הפתרון על בסיס גבולות 1967 ללא רלוונטי. הפלסטינים נזעקו, אבל מדינות ערב פחות, הרבה פחות. גינויים רפים לפרוטוקול ועוברים הלאה.
אבו מאזן הפסיק את התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל בעקבות כוונות הסיפוח, וכדי להוסיף אש למדורה סירב לקבל מישראל את כספי המיסים הפלסטיניים, ומי משלם את המחיר? לא הוא, ולא מקורביו. רק עשרות אלפי פקידי הממשל הפלסטיני ששכרם נחתך בברוטליות.
הראיס גם השיג הבטחה מהליגה הערבית לקבל בתמורה לסירוב שלו רשת ביטחון של 100 מיליון דולר בחודש. חדשות נהדרות. אבל כמה כסף התקבל עד עכשיו? אפילו לא סנט אחד.
הפלסטינים פתחו בקמפיין ערבי נגד נורמליזציה עם ישראל, ואז בערב קיץ חם אחד, הם נדהמו לגלות שאיחוד האמירויות, אחת המדינות העשירות בעולם, הודיעה שהחליטה לחתום על הסכם שלום עם ישראל. ולא סתם הסכם שלום – הסכם שלום ואהבה.
הרשות הפלסטינית פנתה שוב לליגה הערבית, כדי לקבל לפחות גינוי על הסכם השלום עם האמירויות, אבל אפילו מילים חלולות מתוכן לא הצליחו לקבל. ואז הגיעה בחריין והכריזה שגם היא תנרמל את היחסים עם ישראל, ועומאן מצידה החלה למחוא כפיים על הצעד. לא במחשכים, לא מתחת לשולחן, קבל עם ועולם.
סעודיה החלה לאשר למטוסים ישראלים לטוס מעל שטחה, ועוד מדינות כמו צ'אד וסודן כבר משתעשעות במחשבה להיות הבאות בתור בכינון יחסים רשמיים. ולקינוח, סרביה וקוסובו הודיעו על פתיחת שגרירויות בירושלים. מה נגיד? הצלחה מסחררת לקמפיין נגד הנורמליזציה.
בינתיים אבו מאזן ממשיך בשלו. מאשים את כולם שתקעו לו סכין בגב, מאיים בברוגז עם מי שצריך, וממשיך לכנות את עסקת המאה "ספקת אל-עאר" – עסקת הבושה במשחק מילים בערבית.
אבל קיבעון מחשבתי ומשחקי מילים לא יובילו את ההנהגה הפלסטינית לשום מקום. יותר ויותר מבינים – גם בעולם הערבי, גם בקהילה הבינלאומית וגם בקרב הפלסטינים – שכדאי לרמאללה להפעיל את הווייז המדיני ולחשב מסלול מחדש.
חמאס נמנע מעימות עם ישראל
ומה בנוגע לעזה? התש"ף תיזכר כשנה שבה חמאס עשה כל שיכל כדי להימנע מעימות כולל עם ישראל. אחרי שנתיים של עימותים מדממים וסבבים אלימים, החליט יחיא סינוואר לעצור את צעדות השיבה שגבו את חייהם של מאות פלסטינים. הוא התאפק וישב על הגדר כשישראל חיסלה את בכיר הג'יהאד האיסלאמי בהא אבו אל-עטא והשאיר את הארגון להתעמת לבדו מול צה"ל.
גם בעימות האלים השני בין ישראל לג'יהאד האיסלאמי בחודש פברואר חמאס צפה מהטריבונות. סינוואר העדיף לנהל עימות מוגבל מאוד על אש קטנה מול ישראל בקיץ, תוך שהוא, וגם ישראל, נזהרו מאוד שלא לגלוש להידרדרות צבאית כוללת.
אלא שחמאס מסיים את השנה הנוכחית עם שני אתגרים גדולים – הקורונה והבחירות הקרבות להנהגת הארגון. אחרי כמעט חצי שנה שעזה הייתה נקייה כמעט לחלוטין מקורונה, התממש חלום הבלהות והנגיף התפרץ ללא שליטה באחד המקומות הצפופים בעולם. חמאס סימן את סף הספיקה שלו באלפיים חולים פעילים, והוא דוהר לעבר המספר הזה.
עזה מקבלת בימים אלו סיוע נדיב, וישראל ודאי שלא תערים קשיים כדי לסייע בהשתלטות על הנגיף. אבל אם חמאס יהיה עם הגב לקיר, הוא ידע היטב לאיזה כיוון להסיט את האש.
אתגר הבחירות הפנימיות להנהגת חמאס ישפיע גם הוא על אופי הארגון, כשהנהגת חו"ל מנסה לעשות הכל כדי להשיב לעצמה את השליטה על ההגה, אחרי שבקדנציה האחרונה מרכז הכוח של הארגון עבר מדוחא שבקטאר לעזה. איסמאעיל הנייה נמצא בימים אלה בעיצומו של קמפיין אגרסיבי בינלאומי כדי לשמור על מקומו בהנהגת הארגון, כשמולו ניצב חאלד משעל, שרוצה להשיב עטרה ליושנה.
ולבסוף, יש גם סינרגיה של אינטרסים. השפל המדיני שבו מצויה הרשות הפלסטינית מאלץ אותה לחפש בעלי ברית חדשים. גם חמאס נמצא על הפרק, כדי לתקוע אצבע בעין לישראל ולמדינות ערב המתונות, בהתאם לדוקטרינת "האויב של אויבי הוא ידידי".
חמאס ודאי לא יוותר על ההזדמנות לחזק את אחיזתו ביהודה ושומרון, גם אם הוא נאלץ לדגמן בימים אלה אחדות מזויפת עם אבו מאזן. הנפילה של אלה בזרועות אלה כבר מעסיקה את מערכת הביטחון הישראלית, כדי להימנע ממצב שבו דגל חמאס הירוק יתנוסס בשנה הבאה בחופשיות רבה יותר ברחבי יהודה ושומרון.