אביב גפן על 25 שנה לרצח רבין
במוצאי שבת לפני כמה שבועות הייתי בכיכר רבין בהפגנה שארגנה התנועה לאיכות השלטון. דורית רביניאן ואני נשאנו נאום משותף שהמוטיב העיקרי שלו היה השורה: "בימים האלה לא יהיה מלך בישראל". הנאום שלנו יצא נגד מחלה פוליטית קשה ומסוכנת של אווירת איסור על ביקורת ואי-הסכמה; מחלה שהסימפטומים שלה מתבטאים בתגובות חריפות, מאיימות ואלימות כלפי מי שמשמיעים קולות סלידה מהתנהלותו, סגנונו והחלטותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
רצה הגורל ואחד הדוברים האחרים באותה עצרת היה אביב גפן. הוא הגיע לשיר כמה משיריו, והוא גם דיבר. מכיוון שכבר הייתי בכיכר, הקשבתי. הקשבתי ולא הבנתי.
ולא כי אני קשה תפיסה במיוחד, אלא כי הזמר שהופיע בעצרת שלאחריה נרצח יצחק רבין לא היה מסוגל לאמירה חד-משמעית. הוא לא היה מסוגל לקחת צד בצורה מלאה ובלתי משתמעת לשתי פנים נגד השחיתות, האלימות, הגזענות והפשיזם של נתניהו ותומכיו.
היה הרבה להג נרגש-כביכול מצד אביב גפן. הייתה התאוננות על "השיסוי והפילוג", ו"ההסתה", קלישאות בלתי נסבלות שהן הלחם והחמאה של נאומי שמאל-ציוני-אשכנזי בדור האחרון, אבל לא הייתה הצבעה ברורה על נתניהו כמרעיל האווירה. לא הייתה דרישה נחרצת ממנו להתפטר ולא היה ניסיון להניע את הקהל להמשיך ולהתעקש בהפגנות ומחאות עד שהאדם הלא ראוי הזה יועבר מתפקידו.
בשבוע שעבר ראיתי כאן באתר הזה כתבה על "אנשים שרצח רבין שינה את חייהם", ובה כיכב אותו אביב גפן. שתיים ושתיים התחברו לי: ב-4 בנובמבר 1995, הכתה בי ההבנה, מת יצחק רבין ונולד המרכז הטיפש בישראל.
ובעוד שהמרכז הטיפש, הניו-אייג'י, החומרני, לא יודע מה דעתו לגבי נושא מהותי, ברור לו שהוא נגד "השנאה" ו"ההסתה". כאילו הן חיות שנוצרות מעצמן
המרכז הטיפש, החלבי והמבולבל. אנשים שלא בטוחים אם הם תומכים באפרטהייד או מתנגדים לו. אנשים שלא יודעים אם הם בעד או נגד שלטון המאפיה של הליכוד. כאלה שאינם סגורים אם הם מצדדים או מסתייגים מירי במפגינים לא חמושים על הגדר בעזה או הרחק ממנה, ולא ברורה להם דעת עצמם על הרס אום אל-חיראן לשם הקמת יישוב יהודי, אגב הריגת אזרח חף מפשע ושוטר על הדרך.
ובעוד שהמרכז הטיפש, הניו-אייג'י, החומרני, כלל אינו יודע מה דעתו לגבי נושא מהותי, ברור לו לגמרי שהוא נגד "השנאה" ו"ההסתה". כאילו השנאה וההסתה והפילוג והשיסוי הם חיות שנוצרות מעצמן באופן ספונטני, בלי קשר לסוגיות קונקרטיות ובלי קשר לשאלה מי מחזיק בכוח הפוליטי ומי קובע את האווירה הציבורית.
רבים משוכני מחנה המרכז המטושטש הזה הם אנשי שמאל ושמאל-מרכז לשעבר, או ילדיהם, שפשוט החליטו לוותר על עמדה בסוגיות המהותיות של מדינת ישראל ולהעמיד פנים שהבעיה היחידה שלנו היא הדרך הלא מנומסת שבה אנחנו מתווכחים.
בכל עניין ובכל זמן, היעדר עמדה פירושו הסכמה עם הצד החזק. באופן מעשי, גם בלי שיצטרכו לומר זאת בגלוי, אנשי המרכז הטיפש והעמימות הפוליטית, מרוב איזון ורצון לשמור על סטטוס-קוו מדומיין, הפכו למשרתים המועילים ביותר של האידיאולוגיה הימנית הקיצונית ביותר, זו שבשמה נרצח יצחק רבין.
ואולי זה לא חשש מפני פילוג ושיסוי שמנחה את אנשי המרכז הטיפש, הנואמים החלביים והמבולבלים, והפוליטיקאים שמסרבים לומר מילה עקרונית בנושא כלשהו. אולי זה חשש אקוטי וקיומי הרבה יותר. אולי שלוש היריות בכיכר ממשיכות להדהד בתודעתם של הישראלים וגורמות להם לפחד פחד מוות מהתעמתות עם עמדותיו של הימין הפוליטי בישראל.
בחושך הזה ממשיכה רק נקודות אור אחת, בהירה וחזקה להתעקש ולדלוק כמגדלור: המפגינים בבלפור וחבריהם בכל הארץ כבר לא משחקים את המשחק הישן של השמאל התבוסתני והמרכז הטיפש. הפעם, דור שלם לאחר הרצח, יש פה קבוצה עצומה של ישראלים שכבר לא מפחדת לומר לנתניהו, לא כמשאלה ולא כאמירה כללית, אלא כדרישה וכתביעה וכציווי: לך!
לא פלא שהזרקור הזה, שאלומתו מדויקת ולא מפוזרת, מפחיד עד אימה את מי שעשו את החושך לביתם.
- אלון מזרחי הוא סופר ופובליציסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
