במשך כל חייה עבדה יפה שמחון, ניצולת שואה בת 77 מדרום הארץ, וחלמה שתוכל לתת לביתה ולנכדיה שהיא אוהבת יותר מכל, חיים טובים יותר מאלו שהיו לה כשגדלה.
היא עלתה לארץ עם הוריה ואחיותיה ממרוקו בשנת 1952, והם השתקעו באשקלון. "היה לנו קשה בארץ. חיינו בעוני ולא היה לנו מה לאכול, היינו אוכלים פעם ביום מרגרינה על לחם, מתקלחים פעם בשבוע. חיים עלובים. גרנו בצריפים והיינו לובשים בגדים קרועים. אני זוכרת איך אמא שלי הייתה תופרת לנו את הגרביים", היא מספרת.
במשך שנים עבדה יפה כבלנית במקווה, וכיום היא מתקיימת מקצבה קטנה ופנסיה זעירה. לאחרונה היו לה הוצאות רפואיות רבות והכנסותיה לא מספיקות כדי לכסות אותן. "תמיד אהבתי לעבוד אבל עכשיו נגמרו לי הכוחות", היא אומרת. "זה לא גיל הזהב, זה גיל הגיהינום. היו לי בעיות בשיניים ושילמתי על זה המון כסף, יש לי בעיות נוספות ואני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך בטיפולים".
"נעל זה 800 שקל, עין תותבת זה 3,000"
"קשה לי לשלם חשבון חשמל, אם אני רוצה לחמם את הבית אני לא מדליקה מזגן, אני שמה עוד קצת סמרטוטים על הגוף שלי. אני אף פעם לא קונה בגדים חדשים, לפעמים אני קונה יד שניה, ולפעמים הבת שלי קונה לי", היא מוסיפה.
בתקופת השואה חיה יפה עם משפחתה במרוקו והזיכרונות משם לא מניחים לה עד היום. "אבי לקח את אחותי ואותי לבית החולים בקזבלנקה מכיוון שהייתה לי דלקת בעין ואחותי ננשכה על ידי כלב. הוא השאיר אותנו שם לבד כיוון שאמרו לו שאם יכנס לא יוכל לצאת. הם עקרו לי את העין ואמרו לאבא שלי שאחותי מתה ושקברו אותה, מאז אנחנו לא יודעים מה איתה, כנראה שנחטפה בידי הנאצים. הזיכרונות עולים לי כל הזמן. כל פעם שאני מסתכלת במראה אני נזכרת בזה".
יפה חיה בגפה בצניעות רבה ומחשבת את הוצאותיה באופן מדוקדק. היא סובלת מבעיות בריאותיות רבות, בהן סחרחורות, איבוד שיווי משקל כתוצאה מעיוורון בעין אחת ובעיה ברגל שבגללה היא זקוקה לנעליים אורטופדיות. "במקום לקנות אוכל אני קונה תרופות", הא מספרת לנו. "נעל אורטופדית זה 800 שקל, עין תותבת זה 3,000. זה המון כסף. הבת שלי עוזרת לי במה שהיא יכולה והקרן לרווחת ניצולי השואה דואגת לי לתלושי מזון".
כמו שמחון יש עוד אלפי ניצולי שואה. להתנדבות או תרומה היכנסו לאתר הקרן לרווחת ניצולי השואה או התקשרו למספר 03-6090866.
