פוליטיקה – בוודאי זו הישראלית וקל וחומר בשנים האחרונות - מתבססת על יחסי סוחט ונסחט. המועמד לראשות הממשלה, בדרך כלל בנימין נתניהו, מוכן להיסחט על מנת לקבל את התפקיד, ושותפיו הפוטנציאליים – על פי רוב נציגי המפלגות החרדיות - הפכו את מלאכת הסחיטה לאמנות. זה לא נאמר בשלילה, להיפך - הם בנו לעצמם מעמד שמאפשר להם לקבל הישגים וכספים עבור הציבור שבחר בהם.
אני כבר שנים מייחל לכך שגם לחילונים ייפול האסימון שלפיו במצבם, כמיעוט הגדול ביותר אבל עדיין מיעוט, הרבה יותר אפקטיבי לתפוס את פוזיציית הסוחט מזו של הנסחט. והנה, נאלצתי לאחרונה לראות כיצד מנסור עבאס מאגף אותנו, ומהקצה הרחוק של המפה הפוליטית הוא ממקם את עצמו כמי ששני הצדדים מעוניינים להיטיב עם ציבור בוחריו כדי לקבל את תמיכתו.
לעומת זאת, גם כשבני גנץ נכנס לממשלה, הייתה זו כניסה נפסדת ומפוחדת שתמורת תואר ראש הממשלה החליפי הקריבה כמעט כל ניסיון לסחוט לטובת הציבור שלו. למעשה, כחול לבן "סחטה" מנתניהו רק דבר אחד: משרד המשפטים והשמירה באמצעותו על שלטון החוק. את זה, ייאמר לזכותה, היא עשתה בהצלחה מרובה. אבל זה היה עצוב לראות כמה מעט הם ביקשו כשאפשר היה לקבל כל כך הרבה.
ואז הגיע המו"מ הנוכחי ונדהמתי לראות שאנחנו החילונים כה פתטיים עד שאפילו כשנתניהו לא בעסק, ואפילו כשראשות הממשלה מתרחקת מאיתנו, אנחנו תופסים בצורה אינטואיטיבית את פוזיציית הנסחט.
אין הצדקה לכניעה מוחלטת לכל גחמותיהם של בנט וגדעון סער. עבורם בחירות 5 הן תרחיש מסוכן. ממש לא צריך לפחד מלדחוק אותם לפינה. גם ככה הם יצאו בשלל יפה
הן מספר המנדטים שבהם זכתה יש עתיד, והן מספר הממליצים על יאיר לפיד הפכו אותו למועמד הטבעי לראשות ממשלת השינוי. במצב זה היו אמורים להיות על השולחן שני תרחישים. הראשון הוא שלפיד, כמועמד לראשות הממשלה, ייסחט על ידי סיעות קצה כמו ימינה תמורת תמיכתה בו. התרחיש השני הוא שמישהו אחר, למשל נפתלי בנט, ירצה להיות ראש ממשלה, ותמורת זה יציע לגוש המכונה מרכז-שמאל מכל הבא ליד, העיקר שיתמכו בו.
באופן מדהים, מה שקרה הוא דווקא שלפיד הציע לבנט את ראשות הממשלה, אבל האחרון לא הסתפק במתנה הזו, אלא מוכן לשקול אותה רק תמורת סחיטה – ממשלה פריטטית (שבה ישראל ביתנו נספרת כחלק מגוש המרכז-שמאל), מספר מטורף של משרדים, רוב תיקי המפתח, מניעת תפקידים אידאולוגיים ממפלגות השמאל ומן הסתם בהמשך יגיעו גם התקציבים לימין הדתי.
כלומר, הצלחנו להביא את עצמנו למצב שבו לא רק שאנחנו מעניקים לבנט את ראשות הממשלה על מגש כסף, אלא גם נסחטים עד לשד עצמותינו. אם המהלך הזה יצליח, בנט יקבע תקדים מרשים: הוא יהיה הראשון שיצליח להיות גם ראש הממשלה וגם הסוחט.
ולהזכיר – מדובר בראש מפלגה שקיבלה שבעה מנדטים בלבד, שערכיו סותרים את ערכי רוב מרכיבי הממשלה הזו, ושלא הסכים לאמץ אפילו את המכנה המשותף הדק המאחד את "קואליציית השינוי" – ההתחייבות שלא לשבת עם נתניהו.
לפיד: ״מדינת ישראל צריכה ממשלה במשרה מלאה"
(צילום: ערוץ כנסת )
נכון הגוש רוצה להחליף את ביבי, וחלקים גדולים ממנו אף מוכנים לקבל את בנט כראש ממשלה ובלבד שזה יקרה. אבל עדיין אין הצדקה לכניעה מוחלטת לכל גחמותיהם של בנט וגדעון סער. עוד שבוע יפקע המנדט של נתניהו והאלטרנטיבה היחידה שתיוותר תהיה בחירות חמישיות. בנט שוב ושוב מציג תרחיש כזה כאסון, והאמת היא שעבורו אישית, ובוודאי שעבור סער, מדובר בתרחיש מסוכן. ממש לא צריך לפחד מלדחוק אותם לפינה. גם ככה הם יצאו בשלל יפה ביחס לגודל המפלגות שלהם.
רם פרומן הפורום החילונייונתן בלוםמהצד השני, מפלגות העבודה ומרצ חייבות לצאת מהפוזיציה של מי שייכנסו לקואליציה בכל מחיר, ולהתחיל לדרוש תפקידים אידיאולוגיים משמעותיים כמו משרדי הפנים, החינוך והמשפטים, תקציבים לנושאים שמעניינים את הבוחרים שלהם, ואפילו דרישות אידאולוגיות כמו הפסקת ההדתה במערכת החינוך או תחבורה ציבורית בשבת בריכוזים חילוניים.
נראה שמרב מיכאלי נחושה לפעול כך ולכן מינתה מקצוענים לניהול המו"מ. גם מרצ צריכה להצטרף אליה. אמני סחיטה לא נהיה גם הפעם, אבל לפחות בואו נשמור על כבודנו.
- ד"ר רם פרומן הוא יו"ר הפורום החילוני ומחבר הספר "הדרך החילונית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
