"בדיקת עובדות" וחשיפת השקרים בנאום בנימין נתניהו בשבוע שעבר (אגב, ממש לא בפעם הראשונה), עוררו ויכוח על מידת הלגיטימיות של שקרים. יש הטוענים שמנהיג שיודע לשקר הוא מנהיג טוב. רבים מתומכי נתניהו לא מתכחשים לשקריו אבל מייחסים לו, דווקא משום כך, יכולת מופלאה של תכסיסנות, עורמה פוליטית והתנהלות מוצלחת. שקרים, לפחות חלקם, נתפסים כאמנות נדרשת, כלי משחק הכרחיים במשחק הפוליטי הפנימי והבינלאומי.
אם כך, מה רע במנהיג שיש לו כשרון מופלא לשקר הרבה, בעקביות וללא שמץ של היסוס? הנה, חנוך דאום כתב ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר: "אני מתחיל להבין למה לא לכולם באמת אכפת אם נתניהו משקר קצת פה ושם... האם זה באמת כל כך נורא שהוא משקר בנוגע ליריבים פוליטיים? או שאנחנו מבינים ששקרים, ואפילו סוג של נוכלות מסוימת, הם תכונות חשובות למי שמתיימר להנהיג מדינה מוקפת אויבים?".
כאן טמונה טעותם הגדולה של מהללי אמנות השקר של נתניהו: אי-אבחנה בין סוגי שקרים שונים. לא כל השקרים שווים. כפי שטען לנין, "השקר מוצדק בהתאם למטרתו".
סביר שנתניהו לא היה אץ להסתמך על לנין דווקא, אבל העיקרון הוא חשוב: את מי משרת השקר? אם הוא לטובת הכלל, החברה, מדינה או חזון – השקר נחשב לגיטימי ואפילו צודק. כמו שטען בלהט יצחק שמיר ש"למען ארץ ישראל מותר לשקר".
בדיקת עובדות לנאום נתניהו הייתה בהחלט במקומה לאור משמעותם ומחירם של השקרים. מי שמתפעם מכישורי השקר של נתניהו, לא מבחין בין שקר לשקר
במלחמות, שקרים והטעיות הם כלי נשק מקובל די להערים על אויב ולהסתיר כוונות אמיתיות. לנחיתה בנורמנדי במלחמת העולם השנייה קדמה מערכת של הטעיות, סילופים ופיזור "פייק ניוז" בשפע כדי להטעות את הנאצים לגבי מועד ומקום הנחיתה. אדריכלי השקרים אז, וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט, נחשבו ובצדק לאנשים ישרים. השקר היה כלי לגיטימי כי הוא לא בא לשרת את טובתם האישית אלא את טובת הכלל.
מכאן שיש מצבים שבהם מותר או אפילו רצוי לשקר כי המוטב אינו השקרן. לעיתים "שקר לבן", כפי שהוא מכונה, פועל לטובת הזולת דווקא. ב"שולחן ערוך" כתב ש"מצוה לשמח חתן וכלה ולרקוד לפניהם ולומר (לכלה) שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה". לא רק ששקר זה אינו אסור, הוא אפילו "מצווה", כיוון שתוצאתו היא שהכלה תשמח ביום כלולותיה.
וכאן טמון הבדל (אחד מני רבים) בין צ'רצ'יל ורוזוולט לבין נתניהו: שקריו של נתניהו, לפחות בחלקם, אינם לטובת האומה או מאבקה באויבים, לא כדי לשמח כלה ולא לשם מצוות. נכון שנתניהו השכיל בשנותיו הרבות גם להטעות, להסתיר, לערפל ולשקר בשירות האומה. אך שקרים רבים, ובמיוחד בעת האחרונה, משרתים רק אותו ואת הישרדותו.
מבחן השקרים אינו רק בטובתו של מי הם משרתים, הוא גם במחיר השקר. כן, לשקרים יש מחיר. כאשר נתניהו מבטיח לניר ברקת להיות שר אוצר ולא מקיים, השקר הזיק לברקת ולבודדים שהצביעו בשל כך לליכוד, אבל כאשר נתניהו מטעה לגבי אישור מכירת צוללות למצרים, את מחיר השקר עלולים לשלם מיליוני ישראלים.
על סולם נזקי השקרים יש שלבים רבים ולכן יש שקרים שאינם מזיקים או מחירם מועט. אך כאשר שקר מסכן ביטחון אומה, מסית או מפלג, מסכן יציבות חברה ומשטר דמוקרטי – אלה כבר אינם כלים לגיטימיים בידיו של פוליטיקאי מתוחכם. לכן תפקידה של תקשורת מקצועית הוא לחשוף שקרים כאלה ובדיקת עובדות היא בהחלט כלי נכון לכך.
בדיקת עובדות כזו, שהתנהלה בשידור חי בזמן נאומו של נתניהו (בחדשות 13 ובעקבותיהם בחדשות 12 וב"ידיעות אחרונות") הייתה בהחלט במקומה לאור משמעותם ומחירם של השקרים.
מי שמתפעם, כמו חנוך דאום, מכישורי השקר של נתניהו, לא מבחין בין שקר לשקר. שקרים שבאים לשרת את המשקר ולא אחר, כאלה שמחירם כבד לכולם פרט לשקרן – אינם סיבה להערצה. בטווח הארוך מנהיג שקרן מאבד אמון, מאבד אמינות ומאבד תמיכה. כדאי לנתניהו לזכור את אזהרתו של אריסטו: "אין מאמינים לשקרן גם כאשר הוא דובר אמת".
- גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה ובבית הספר לממשל, המרכז הבינתחומי, הרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
