לפני כמעט שלוש שנים הפכתי לאימא לתאומות. את התואר "אימא" לא קיבלתי כי עברתי היריון וגם לא כי בית המשפט החליט כך. את ההיריון עברה זוגתי, ושתינו יחד - ברגע המשוגע הזה של הבכי הראשון שלהן בחדר הלידה - הפכנו לאימהות. היא אימא עם זיקה ביולוגית ואני אימא עם זיקה שנובעת ממערכת של קשרים, מסירות ואהבה ללא גבול.
כאימא לסבית לא-ביולוגית שמוצאה העדתי לא תואם את המראה של הבנות, יצא לי להיתקל לא פעם ולא פעמיים בשאלות כמו "תגידי, את גם מנקה?", "את פנויה בשעות הערב?", או החביב עליי: "את מקבלת סוציאליות, נכון?".
הפניות האלה הביכו אותי. לא הצלחתי להבין איך הקשר ביני לבין הבנות לא ברור לכל העולם, בזמן שעבורי אין טבעי ממנו. ולכן, מתוך הקשר העמוק הזה, פגש אותי הקושי הגדול אל מול הפסיקה של השופטת סגלית אופק מבית המשפט למשפחה, שקיבלה לאחרונה בקשה של בנות זוג לשעבר וביטלה את צו ההורות של האם הלא-ביולוגית על הילדים המשותפים.
המשמעות, עבורי, הייתה ההבנה המפחידה שאת הקשר בין אימא לא-ביולוגית לבין הילדים שלה מישהו יכול לקטוע ולבטל, כאילו ולא היה מעולם.
הורות היא לא סוגייה ביולוגית והיא לא דבר שניתן לבטל. לא לסטרייטים ולא ללהט"ב. הורות היא לא האישור שקיבלתי מבית המשפט כשהילדות היו בנות שלושה חודשים
הן הילדות שלי ואני אימא שלהן מהיום שבו נולדו ועד היום שבו אמות. לא משנה איזה גלגולים אעבור, לאן אגיע או מאיפה אצטרך לחזור. על זה נאבקנו במשך שנים מול מערכת המשפט והמדינה. הרי אנחנו היינו אלה שטענו שבין אם הם יכירו בכך או לא - ההורות שלנו שם תמיד.
זה לא היה פשוט וגם לא הושלם. צו הורות פסיקתי הוא לא סוף המאבק. אפילו לא קרוב לזה. כיום אנחנו נאלצות "להוכיח" את הזוגיות שלנו ולעמוד בריצות בין בתי משפט בפרקי זמן שזוג סטרייטים לא מחויב אליהם, ונאלצות להוציא סכומי כסף משמעותיים כדי "לזכות" בהכרה באימהות לילדים והילדות שלנו.
האפשרות שממסד כלשהו יוכל לבטל את האימהות שלי היא בלתי נתפסת. היא הפוכה ב-180 מעלות מהמטרה שאליה שואפת הקהילה ובאופן אישי היא אחד הפחדים הכי גדולים שלי.
בואו נניח מקרי קיצון בצד. מקרים של אי-כשירות הורית יש גם בקרב הטרוסקסואלים וגם בקהילה הגאה. אבל הפסיקה הזאת של בית המשפט מושכת את השטיח מתחת לרגליים שלנו ומזלזלת בנו ובתאים המשפחתיים שלנו.
הורות היא לא סוגייה ביולוגית והיא לא דבר שניתן לבטל. לא לסטרייטים ולא ללהט"ב. הורות היא לא האישור שקיבלתי מבית המשפט כשהילדות היו בנות שלושה חודשים. היא לא חותמת על דף שאפשר לקמט ולזרוק לפח. היא הוויה קיימת תמיד. בית המשפט צריך לזכור את זה, וגם אנחנו.
- הילה פאר היא יו"ר האגודה למען הלהט"ב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
